תכלית השנאה

צריך להודות ביושר: ה"דמוקרטיה" היחידה במזרח התיכון ירדה, צללה, הִתְהִימָה ויצאה מתחומי הדמוקרטיה הקלאסית לעבר אנרכיה מודרנית-הרסנית. מי יכול על השוּל היהודי-קיצוני-שמאלי, ששם לעצמו מטרה להחריב את מדינת היהודים מן היסוד? יש להם יתרון עצום על כל אויב שקם עלינו לכלותינו בכל דור ודור - יהדותם! האם נסמוך על הקדוש ברוך-הוא שיצילנו מידם? או שמא עלינו להתעשת ולהשתמש באותם כלים "דמוקרטיים" עלובים להוקיע ולהקיא אותם מקרבנו. המאבק בהם לא יהיה פשוט, הלא אלה פלג נגוע ופגום מעצמנו ובשרנו שהיו למרים שבאויבים. זהו הנמק הרקוב בישראל שעליהם אמר הנביא: "... זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת יְהוָה נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזוֹרוּ אָחוֹר". אם מניחים להם, החורבן יהא בלתי נמנע. יש לשנס מותניים וללכד כדברי המשורר הלאומי "מִקֶּדֶם עַד-יָם חַיִל גָּדוֹל לְעֶזְרַת הָעָם!" עם-ישראל בצרה גדולה ואין לו דרך להיחלץ אלא מן הצרה עצמה - "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע". אין זה הזמן לבדוק בציציות: "כָּל-קָרְבָּן - יֵרָצֶה, כָּל-מַתָּת - נֶאֱמָנָה: אֵין בּוֹדְקִים בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה!" הסכנה הזאת כבר חלפה בשער והיא עומדת מולנו פנים אל פנים להעבירנו מן הארץ הזאת אל הגלות הדווּיָה, שם מצפה לנו הפורענות. האויב היהודי בתוכנו נורא מכל אויב ואכזר מכל אכזר. אף שמשימתו אינה אלא התאבדות מתוך טמטום חושים, אינו מניח ידו מן הרעה. בגיל וששון זרע רוח נוראה ובלב מתרונן מבקש לקצור סוּפה שתכחיד הכל. גם אותו. זו המאֵרה שירדה על ישראל ובכנפיה צוק העתים הדוחק אותנו אל קרן זוית. אין דרך אחרת מלבד לגשת בעוז ועיזוּז אל המערכה הכבדה והבלתי נמנעת. על כל חרם נציב חרם נגדי חריף יותר, מול הטומאה נציב קדושה, אבל מול השנאה נערים הררי שנאה יוקדת. נשנא את השונאים שנאת עולם. נשנא בלבבנו עמוק פנימה ונתריס נגדם שנאה קבל עם ועולם. אדרבא, מול שנאתם הכבושה יגלו שנאת חמס מתפרצת! שנאה מחרידה! גלויה לעין כל. גם לנו יש שנאה והשנאה שלנו תנצח את שנאתם, משום שאנחנו נציג את תכלית השנאה. לפיכך, אם רעבים שונאינו נמנע מהם לחם ואם צמאים הם נשתה לנגד עיניהם מים צלולים רעננים וזכים, וטיפה לא נזליף על לשונותיהם היבשות. כך לא יהא צורך לחתות על ראשם גחלים לוחשות. הנה התשובה בקליפת אגוז. אין טעם לבזבז אהבה על שונאים. ולא חיבה ולא כבוד ולא יְקָר. אלה מעלים את חמתם עוד יותר ומציפים ליבותיהם בעוד ועוד שנאה. יש לשנוא אותם באהבה עזה כַּמָוֶת. לאהוב את השנאה שדחינו כל-כך, לקרבה אלינו ולהטיחה בפרצופי השונאים העלובים הללו בצירוף בּוּז לבבי מאין כמוהו. מן המקום הזה כבר יהיה הרבה יותר קל. והאלוף עוזי דיין אומר: "כבר אי-אפשר לומר "לעבודה!" "קדימה!" ו"במרץ" ואפילו ה"עצמאות" כבר נגועה..."