בסדר, קחו רגע להתאושש מהכותרת הפרובוקטיבית. היא לא נועדה להיות גימיק שיתפוס תשומת לב. בשורות הבאות אני מבקש לטעון בשיא הרצינות שכדאי לדורנו לשקול רנסאנס אימפריאליסטי. אני יודע שאלה דברי כפירה חמורים נגד האידיאולוגיה הדוגמטית השולטת בכיפה, אך כהני הנאותות-הפוליטית (פוליטיקלי קורקט) טוענים שצריך לפתוח את הראש ולחשוב מחוץ לקופסא. הבה נראה אם הם באמת מסוגלים לכך.
מאידך, יתכן שהחשיבה הזאת בכלל מיותרת. ישנם סימנים במציאות שמגמה כזאת עשויה להתחולל מכח האילוצים ולא מעודף תבונה מעמיקה. כל משקיף חובב יכול לזהות כיום שתי מגמות ברורות: גלובליזציה ואסלמיזציה. כשעושים אחד ועוד אחד מקבלים אסלם גלובלי, או במילה אחת: ח'ליפות. אימפריה איסלאמית.
מומחים בולטים מסבירים בשבועות האחרונים שהכח המאורגן המשמעותי ביותר ברחבי העולם הערבי הוא האסלם הרדיקלי. התשוקה לדמוקרטיה וחרות אזרחית עשויה בהחלט להפיל רודנים בארצות מוסלמיות, אך תהליכים מהפכניים נוטים לעתים להוביל לדיקטטורות חדשות.
כך היה במהפכה הצרפתית שהובילה לשלטון הטרור של השמאל היעקוביני ואחר כך לקיסרות הנפוליאונית, כך היה במהפכה הרוסית שנחטפה על-ידי העריצות הבולשביקית וכך היה בעוד הרבה מהפכות, כולל המהפכה הליברלית נגד השאה הפרסי שהובילה לדיקטטורה החומייניסטית. לא מן הנמנע שגם הזמירות הדמוקרטיות של מהפכני הפייסבוק בערבית יתחלפו עד מהרה בהלמות מגפי הקלגסים האיסלאמיסטיים.
אם אכן תצמח אימפריה אסלמיסטית, יעמדו בפני העולם הקרוי 'מערבי' (או 'חופשי'?) שתי ברירות: להתלכד לגוש לוחם על נפשו, או להיעלם. כל התנאים להתלכדות המערב כבר קיימים: נאט"ו, האיחוד האירופי, העוצמה הטכנולוגית, הכסף והאכזריות הנחוצה להקמת מעצמת-על. מה שעדיין חסר להם, כנראה, הוא כח הרצון. אובמה, סרקוזי, מרקל ושאר דחלילי הפוליטיקה המערבית משדרים רפיסות ופייסנות שסופם כניעה גמורה. אך הבה נשים לב לכמה שביבים של תקווה שבצבצו לאחרונה מדבריהם של מרקל, סרקוזי וקמרון. יתכן שגם הם מתחילים להבין שעומדת בפניהם בחירה קשה: אימפריליזם חדש שיהדוף את הח'ליפות, או תבוסה מוחצת של התרבות שלהם.
ובעצם, מדוע לא? מה כל כך רע באימפריליזם? חלפו פחות ממאה שנים מאז קרסו האימפריות הישנות וכמאה וחצי מאז מהומות הדמים שכונו 'אביב העמים'. האם הוביל העידן הלאומי הקצר הזה לשפע של ברכה, שלום ושוויון? האם תהליך הדה-קולוניזציה שחרר את העמים הילידים מאימי העריצות והרודנות, או הביא להם שפע כלכלי ופריחה חברתית?
עיון קצר בתולדות המין האנושי עשוי להניב מסקנה שתקופות השפע והשלום הארוכות והיציבות ביותר התרחשו דווקא בתקופות השיא של אימפריות מוצלחות. נכון שאימפריות נפלו בדרך כלל בעקבות התפוררות ורקבון פנימיים, אך לפני שלב הקריסה היו בדרך כלל תקופות ארוכות של חוק וסדר, פריחה כלכלית, ביטחון אישי ושגשוג תרבותי. אכן, היו גם מעצמות מרושעות ועריצות, אך לא כל אימפריה בהיסטוריה הנחילה לנתיניה סבל ומצוקה.
המבנה האימפריאלי המוצלח ביותר ידע לשלב שלטון מרכזי חזק ויציב עם מידה גדושה של שלטון עצמי למחוזות או לעממים שסרו למרותו. הפרתים, ההלניסטים ובמידה מסויימת גם הרומאים והבריטים, ניצלו את אוצרות הארצות שכבשו לטובת האימפריה, אך נטו להניח לעמים הכבושים לחיות על-פי דרכיהם. הגדילו לעשות העות'מאנים שמיסדו את שיטת האוטונומיה המקומית והעדתית ('מילֶט').
אצלנו נהוג לזכור את הטורקים בדמדומי האימפריה, כאשר השלטון הסתאב והרקב כרסם בו עד לנפילת האימפריה בתחילת המאה העשרים. אך וותיקי הישוב הישן מספרים על תקופות הזוהר של העידן העות'מאני, כאשר יהודי ארץ ישראל נהנו מאוטונומיה תרבותית, חברתית ודתית.
מנהיגי המערב נקלעו בשבועות האחרונים לדילמה ערכית ואידיאולוגית חריפה. מה עדיף, הם שואלים, מדינות ערב עם שלטון עריץ אך יציב שמזרים להם נפט ככל צרכם - או משטר דמוקרטי שיבטא נאמנה את רצון העם, ישליט את האסלם הרדיקלי על האזרחים ויאמץ מדיניות עוינת כלפי המערב? התקדימים של חומייני באירן, האסלמיסטים באלג'יריה, החמאס בעזה ועוד - מלמדים שזאת כנראה הברירה שעומדת בפניהם.
אך האפשרות השלישית חומקת מעיניהם. ישנה דרך להבטיח את שני צדי המטבע: הקמת אימפריה שתבטיח שלום וביטחון מול איומי המעצמה העוינת. נהוג להאמין כיום שאימפריאליזם סותר דמוקרטיה וזכויות אדם. אך ההיסטוריה אינה תומכת בטענה זאת. אזרחי רומי נהנו מסוג של דמוקרטיה ואף הבריטים טיפחו משטר חופשי בעידן האימפריה. אין שום מניעה להקים אימפריה מודרנית שתבטיח את קיומה ושגשוגה של החברה החופשית, תוך מתן אוטונומיה רחבה לקהילות השונות שבתוכה. אגב, גם מלכות ישראל בתקופת דוד ושלמה הייתה אימפריה משגשגת.