בילדותי הייתי מובס בכל משחקי השחמט משום שהייתי בוחר את הצעד הטוב ביותר לעשותו בראייה של מהלך אחד קדימה בלבד. מאז התבגרתי, הפסקתי לנסות להצטיין בשחמט, אבל למדתי לבחון צעדים תוך ראיית העתיד. זו אולי הסיבה שבגללה לא אצליח בתפקיד פוליטיקאי במדינת ישראל. כאן פוליטיקאים נבחנים לפי מידת התאמת התוכנית שלהם למצב הנוכחי בלבד. איש אינו מנסה לצפות למה הצעדים המוצעים יובילו. יש לחץ בינלאומי? אז בואו נוותר עוד. ולמה יוליכו הוויתורים שלנו? האם לוויתור כלשהו מצד אבו-מאזן שיאפשר שלום, כמו למשל וויתור על טענת השיבה, או הכרה במדינה יהודית, או למצער הכרה בקיומו של עם יהודי? האם לבידודו כסרבן שלום? או אולי להפך - הם יוכיחו לכולם כי סתם התעקשנו, ואנו עצמנו איננו מאמינים
בצדקת העמדה שלנו, ובסופו של דבר לעוד לחץ בינלאומי?
או אולי ל"פתרון" שתי המדינות? אך האם חשבנו מה יקרה אחרי שתקום
המדינה הנוספת? זו שבה לכאורה תבוא על סיפוקה טענת השיבה? מה יעשו במדינה זו מטורפי כל העולם הערבי שיגיעו אליה בתור "שבים"? האם אז לא יהיה מצבנו הביטחוני חמור יותר? חושבים שלא? נסו להיזכר מה אמרו לנו חכמי הפתרון הנכון לעכשיו, כאשר נדונה תוכנית אוסלו? המצב רק ישתפר, הם אמרו, ואם לא? אל דאגה, צה"ל חזק וישיב את המצב לקדמותו. הקהילה הבינלאומית תעמוד לצידנו, הם אמרו. אבל במציאות, כמו בשחמט, נגעת נסעת. אין דרך לנסות, ואם זה לא מצליח להחזיר את המצב לקדמותו.
מעל לכל, האם שקלתם את האפשרות כי וויתורים מוליכים לעוד טרור, כפי שהוכיחו התוצאות בשטח עד כה? וויתורים נוספים יעודדו את הקיצוניים, ויצרפו אליהם את האחרונים שעוד נטו למתינות ולנכונות לחיות עמנו בשלום, משום שהם ישכנעו אותם שאנו חלשים וניתן להביס אותנו.
כעת לאחר שכל התוכניות שלנו רק החמירו את המצב, שוב דוחקים בראש הממשלה להציג תוכנית חדשה. תוכנית קלינטון-ברק בקמפ-דייויד לא קידמה אותנו, וגם לקחי הסירוב האלים של בן שיחנו נשכחו. המבוי הסתום של שיחות אולמרט-אבו-מאזן לא השיג שום תוצאה חיובית. גם הסכמתו של נתניהו להקפאה זמנית בקושי הביאה את ה"פרטנרים" לשולחן הדיונים, וגם זאת רק כדי לשמוע מהם לאווים ותנאים חדשים, אבל היא שכנעה את האירופאים ואת אובמה שאנו כבר וויתרנו למפרע על כל ההתנחלויות, וכעת צריך לדון בנושאי הליבה - קרי: וויתורים נוספים של ישראל.
אז על מה עוד נוותר? איזו עוד ליטרת בשר רוצים כעת מאיתנו? אגב, שימו לב שמי שצריך להציג כל העת תוכניות חדשות הוא רק ראש הממשלה שלנו, בעוד הצד השני מסתפק בהצגת מכשולים, תנאים מקדימים ולאווים, והתוכנית היחידה שהוא מתכנן היא כיצד להתאחד עם החמאס.
אולי הפעם ראש הממשלה ינהג בתבונה, ויציג תוכנית שלא תראה כצעד המתבקש והמובן מאליו לטווח קצר, אבל בטווח הרחוק יתברר שהיא הייתה הנבונה ביותר. צעדים שלא יביאו להחמרת המצב, אלא להיפוך המגמה. צעדים שלא יביאו להחלשת עמדת ישראל, פגיעה ביכולתה להגן על עצמה וסיקול קו ההסברה שלה, כפי שהיו כל הצעדים הקודמים.
הבעיות האמיתיות כדי למצוא את הצעדים הללו, יש להגדיר תחילה את מטרתם. "הצונמי המדיני" יאמרו כל דורשי התוכניות. אם זו הבעיה יש למצוא פתרון הולם לבעיה זו, ולא להגיב תגובה פבלובית, שאינה רלוונטית לבעיה. האו"ם יזהירו כולם יקבל החלטות אנטי-ישראליות בעצרת הכללית בספטמבר. נו, באמת. האם העצרת הכללית בהרכבה הנוכחי יכולה לקבל איזו שהיא החלטה שאינה אנטי-ישראלית? אם על האו"ם אנו שמים יהבנו, המצב רק ילך ויחמיר ככל שיתברר שההפיכות ה"דמוקרטיות" במדינות ערב משמשות קרקע פורייה לעלייתו לשלטון של האיסלאם הקיצוני. האם אנו יכולים להניח לארגון שמצרף מדינה כמו סוריה למועצת הביטחון שלו, ומדינה כמו לוב לוועדה לזכויות אדם לשלוט בגורלנו?
עלינו לטפל באו"ם כפי שמטפלים בבעיה, ולעקור אותה מן השורש.
עדיין לא שמעתם רעיון כזה? כנראה שלא. זה מה שנקרא לחשוב מחוץ לקופסה. כפי שרמזתי לעיל, כל הפתרונות שהגיעו ארוזים בקופסה מהודרת הביאו לתוצאות שליליות. האם צעד כזה הוא מציאותי? בהחלט כן. סגירת התקציבים של ארה"ב לארגונים של האו"ם, וביטול החסינות המוענקת למנהיגים מטורפים המגיעים לישיבות האו"ם בניו-יורק יכולים בהחלט להפעיל לחץ על האו"ם לשנות באופן יסודי את הרכבו ודרכי פעולתו. ראוי שבמקומו יקום ארגון שיקבל לשורותיו רק מדינות דמוקרטיות, ויפעל לקידום ערכי זכויות אדם אמיתיים, בלי צביעות, ולא יכוון את כל פועלו כנגד ערכי המערב וכנגד ארה”ב וישראל. יש היום בוושינגטון קונגרס ואפילו סנאט שבהחלט יהיו מוכנים לפעול לשיפור הרכבו ותפקודו של האו"ם ברוח זו. כדאי לנצל זאת. וגם אם לא נצליח בטווח הקצר להביא לפירוקו או שינויו של האו"ם, הגיע הזמן שבמקום שבאו"ם יעסקו בדה-לגיטימציה קנאית לישראל, יתגונן הוא מפני הדה-לגיטימציה שתעשה לו ובצדק רב.
במקביל, יש להזכיר לאו"ם כי לפי החוק הבינלאומי כל קביעה של גבולות חייבת להיעשות בהסכמה דו-צדדית בין המדינות שלצידי הגבול. כל ניסיון להכרזה חד-צדדית על גבולות נחשבת להכרזת מלחמה. אסור לאפשר קביעת כללים בינלאומיים שונים במיוחד עבור ישראל.
אך מה עם הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל?. זו אכן בעיה שיש לטפל בה. אך האם לגיטימיות קיומה של מדינת ישראל מותנה בכך שהיא תקדם את קיומה של מדינה שחרתה על דגלה להשמיד אותה? קצת פרדוקסלי אפילו. הצורך שלנו לפעול כל העת באופן צבאי כדי להגן על עצמנו, צורך הכולל שליטה ביטחונית באזורים שיש בהם אוכלוסיה ששוטמת אותנו אכן גורמת לנו נזק הסברתי. אך האם הפתרון הוא לוותר על הצרכים הקיומיים שלנו? או שאולי יש לטפל בשורש השנאה? למי שלא ברור מה שורש השנאה מומלץ לצפות עד תום בווידאו הזה:
[קישור].
התוכנית שראש הממשלה אמור להציג צריכה לטפל בראש ובראשונה במניעת הסתה אנטישמית גלויה ורשמית בכל מדינות ערב ובראשן באזורים שבשליטת הפתח והחמאס. אני לא תמים, את התוצאה הזו לא נצליח להשיג. אך נגרום לפחות לאלה שפתוחים לשמוע ולהבין במערב, להבין טוב יותר את הגורם האמיתי לסכסוך, ולא לתלות אותו בתוצאותיו.
לפני סיום נותרה לנו הבעיה הקרויה מרקל, סרקוזי,ברלוסקוני, קמרון ואובמה. בל יטעו אתכם ההצהרות הצדקניות שלהם. את הצביעות שלהם ניתן לחשוף במתרחש היום בלוב, שבה התערבו באופן צבאי, לעומת סוריה ואירן בה הניחו ומניחים למפגינים להיטבח, וכל זאת רק בשל אינטרסים של נפט וגז. מנהיגי אירופה והנשיא אובמה מונחים רק על-ידי אינטרסים. לפי סדר החשיבות, האינטרס הראשון במעלה שלהם הוא הצורך להיבחר לקדנציה נוספת, ולאחריו אינטרסים כלכליים של מדינתם, ובראשם האינטרסים של הנפט והגז.
אנו יודעים כיצד לנצל את הצורך להיבחר לטובתנו, במיוחד בארה"ב ויש לנצל כוח זה בחכמה וללא נקיפות מצפון.
לנושא האנרגיה, מדינת ישראל צריכה לצאת
בסדרה של יוזמות להגברת חיפושי נפט וגז בחופי ישראל, להגברת המאמץ לפיתוח טכנולוגיות חדשות להפרדת נפט מפצלי שמן, להגברת תפוקת יבולי
קנה סוכר ליצור אתנול, ולשימוש מוגבר באנרגיית שמש במגורים וברכבות חשמליות, וכל אלה בשותפות עם חברות אירופאיות ואמריקניות. נושא זה מקבל חשיבות רבה כעת כאשר קיימת
מגמה להימנע משימוש בכורים גרעיניים, בעקבות אסון פוקושימה.
יוזמות כלכליות נוספות שניתן לפתח במשותף עם חברות אירופאיות במיוחד לאור חוסר היציבות במצרים שעלול לפגוע בתנועה בתעלת סואץ יכולות לכלול את חידוש פעולתו של קו צינור הנפט אילת אשקלון, והקמת רכבת משא מהירה בין נמלי אשדוד ואילת. אלה דוגמאות בודדות למה שניתן לעשות, ואני משוכנע שיש עוד. מדינת ישראל זקוקה לעוד סופר טנקר כדי להאיץ נושאים כאלה.
לסיום, כדאי להפוך את המשוואה שלפיה דווקא אנחנו שגילינו נכונות כה מרחיקת לכת לוויתורים, נאלצים כל הזמן להסביר ולנמק, ולהציע וויתורים נוספים. לעומת זאת הצד השני לא סטה כמלוא הנימה מעמדתו הקיצונית ביותר ממשיך להציב תנאים ודרישות. על-פי ההיגיון אנו אלו שהיינו צריכים להציב תנאים ודרישות, והערבים היו אמורים לתרץ לנמק ולהציע לראשונה בתולדות המשא-ומתן וויתורים כלשהם.
במיוחד אנו צריכים להציף את מלוא חומרתה את ההסתה האנטישמית, ולתקוף באופן אישי את אבו-מאזן על
הכחשת השואה שלו. יש לדרוש ממנו להתכחש באופן גורף ובלתי מסויג מכל השקרים והעיוותים שכלל בעבודת הדוקטורט שלו ובספר שפרסם בעקבותיה. אנו אלו שצריכים לקבוע זאת כתנאי, וזאת כמובן בנוסף לדרישה הצודקת להדדיות - אנו הכרנו בכך שהמשא-ומתן צריך להוביל למדינה "פלשתינית", כעת עליהם להכיר בכך שהוא יביא גם להכרה במדינה יהודית. ללא שני אלה אנו צריכים להודיע כי לא נסכים לחידוש המשא-ומתן. אחרי הכל, מי שבאמת רוצה להתקדם לשלום חייב להבין כי הצעד הבא בלוח השחמט הזה הוא לא שלנו, אלא של הצד השני.
