כשיודעים מתי המוות יגיע

הסופר אופיר טושֶה גפלה ברא עולם דמיוני בעיר דמיונית בארץ דמיונית כדי לתאר אנשים מציאותיים. באינוביל שבמדינת קרמנדין הופיע נער, הסתכל בעיניהם של תושבי המקום ורשם על דף נייר מתי בדיוק ימותו. כך ניתנה לכל אחד מתושבי אינוביל המתנה (או הקללה) לדעת את מועד "תפוגתו". בגיל 18 יכול כל אחד לבוא אל הבית הכחול שבראש הגבעה, לקבל את התיק האישי שלו ולדעת את התאריך המדויק. ב-2004 כתב אופיר טושֶה גַפּלָה את ספרו הראשון "עולם הסוף", ובו ברא את העולם של אחרי המוות. כמובן, עולם דמיוני. עכשיו ברא עוד עולם דמיוני, שהוא מעין מחשבת-המשך לספרו הקודם. הכל יודעים, שהחיים הם מחלה טרמינלית. אבל אף אחד לא חושב על כך, אלא כשהוא מגיע ממש ממש לסוף הדרך. אז איך חיים אנשים, שיודעים את המועד המדויק? את זה מנסה לספר אופיר טושה גפלה בסיפור מקסים, שכורך אירועים שלא ייאמנו עם אנשים מציאותיים ותגובות של בשר ודם. גיבורת הספר, דורה מאטר, מספרת בפרק הראשון: "אנשים, כמו שאמי אומרת, הם יצורים לא הגיוניים בעליל. הנה הגיע הרגע, שלו חיכו כל כך הרבה זמן, ומה הם עושים? מחכים עוד קצת. לא בוער להם, הם אמרו. "שקרנים. כולם מתו לדעת, אבל דחו את הקץ. כאילו ישתנה משהו במשך השבוע הזה"... בהמשך הפרק, פוגשת גיבורת הספר את חברתה, ברונה טילר, שיורדת מן הגבעה אחרי שפתחה את תיקה האישי: "הבחנתי באדמומית הכעורה, שהכתימה את עורה באזור הסנטר, לחי שמאל והאף, והתפשטה אל השטחים החיוורים, עד שלא הותירה זכר מן הצחור המוּכר והרעיפה סומק מלא על תוויה. יתרה מזאת, ברונה הסרגלית, השוקטת, השרפית, מיררה בבכי מזעזע ואילם שהרטיט כל נקודה בפניה"... ברונה איננה יוצאת דופן בתגובתה למידע על תאריך התפוגה האישי. אבל לא כל תושבי העיר נוהגים באותה דרך - יש שרוצים להספיק את המירב ויש שעוסקים בתכנון אירועי הסוף ואף את ההלוויה. עיריית אינוביל אפילו קבעה עובדת סוציאלית, שתפקידה ללוות את האנשים בהכנותיהם לסוף שמועדו ידוע. במציאות, בני אדם אינם הגיוניים כל כך. גם בסיפור הדמיוני הזה, החיים אינם שונים מן המציאות המוכרת. ידיעת המוות (אימת המוות?) משפיעה על ההתנהגות, אך איננה משנה אופי. כך נוהגת דורה מאטר כאשר מוכר בחנות המוזיקה מתנפל ומנשק אותה בעל כורחה, ואחרת נוהגת הצעירה המתבגרת כלפי אלה, שאותם היא דווקא רוצה לנשק. אבל אילו הכל היה טבעי, פשוט ומובן, לא היה זה ספרו של אופיר טושה גפלה. בדמיון יוצר הוא בורא גיבורים מציאותיים ואל אנושיים כאחד. לא כולם רואים באותו אור את ידיעת יומם. תושב העיר, ברודין קַלוּסק, עוזב אותה ואת מולדתו ומסביר: "המוות הוא בן בליעל, קרנף. כמו בריון חסר מעצורים, הוא לא מפעיל שיקול דעת. הוא חזירי, דוחה, זחוח ותאוותן. הוא כל הרע שניתן להעלות על הדעת, ויותר מכך. אבל אני קורא תיגר עליו ועל מעלליו... מה שהתחיל כהזיה חולנית של אדם אחד, היה במרוצת השנים לאורח חיים של עיר שלמה". מעניין לקרוא את השקפתו של קלוסק: "כשאתה מישיר מבט אל העתיד, אתה נזכר בחלומותיך, בתשוקותיך, בכל הדברים שעדיין לא קרו לך, אבל אינך יכול שלא להיכסף אליהם ואינך יכול להפסיק לשחזר את התגשמותם, כאילו כבר קרו. אם יש לך דמיון בריא, אתה מסוגל לזכור את יום המחר"... אולי יש בדברים אלה הסבר למה לא כל כך טוב לקבל את המתנה-שאיננה-מתנה. אחרי התהפוכות והתובנות שאנחנו מוצאים בסיפור, דמותו של עוזב העיר חוזרת אליה בדרך מפתיעה ומעניינת. שובו של קלוסק, הפילוסוף שאוהב לחשוב, מחזיר גם את הנער, שבא לאינודין ליום אחד, כתב לתושביה את נבואתו ונעלם. כשנתגלה הנער לקראת סוף הספר, נתגלתה איתו גם נקודה ישראלית. ספר שאהבתי - יש בו סיפור וגם מחשבה. אמירה: "מה שלא משיגים בכוח, משיגים ביותר כוח". באמירה הזאת חסרה המלה מוח.