מה יותר קל, מהיר, מובן ופשוט - וגם נראה "פוליטיקל-קורקט" - מאשר לקבל על קרבן וכרעיהן את מסקנותיו של מומחה, האמור להיות ניטראלי, כאשר הוא ממונה על-ידי בית המשפט, ללא שום דיון מעמיק בחוות דעתו?
כך הוא הדבר, במיוחד במצב בו חוות הדעת של מומחה בית המשפט מוגשת בפורמט מהודר וצבעוני, ונראית להדיוטות חכמה ומעמיקה, ובמיוחד כאשר המומחה מטעם בית המשפט גם נחקר על חוות דעתו בחקירה, בה בית המשפט מהווה עבורו חומה ומגן, שומר על
כבודו, מסנן שאלות ומונע פרובוקאציות, דבר שלא קורה כאשר עולה על דוכן העדים מומחה צד לדיון או עד אחר.
כך הדבר - כאשר חקירת המומחה עולה לצד החוקר לא רק תשלום שכר טירחת המומחה, אלא גם עלולה לעלות לו תשלום הוצאות לדוגמא, כאשר בית המשפט סבור כי החקירה הייתה מיותרת - והא ראייה, המומחה הנכבד "עמד על דעתו". בית המשפט סוגר תיק במהירות, ויכול למנות בשביעות רצון את אותו המומחה - בתיק הבא, הממתין לדיון. הקבלן - מרוצה, המומחה - גם, והצדק, לכאורה, נעשה.
הרמב"ם, רבנו משה בן מימון שחי במאה ה- 12, מסביר [בהקשר אחר] את שביעות הרצון הכללית ואת מימוש הציפיות של המוני העם - בחלק שלישי פרק מ"ה של "מורה הנבוכים" בתרגום ובעריכת הרב יוסף קאפח, בהוצאת מוסד הרב קוק, ואומר כי מטרת הדינים המתייחסים לכהן בבית המקדש, ללבושו, לבשמים וכו', וכן גם לתיאור "וכיפר עליה", אינה אלא להשרות אווירה נעימה ותחושה טובה בבית המקדש, ולהלן דבריו שם:
"וכן עוד לרוממות הבית רומם כבוד עובדיו, ונתייחדו הכוהנים והלוויים, ונעשה לכוהנים הלבוש היותר נכבד נאה ויאה, בגדי קודש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום בלבד, אלא אף הכיעורים פוסלים בכוהנים כמו שנתבאר בדיני מצווה זו, לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית, אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמטרה רוממות שתהא לבית הזה ומשרתיו אצל הכול. אבל בן לוי שאינו מקריב ואין לחשוב עליו שהוא מכפר עוונות כפי שנאמר בכוהנים וכיפר עליו, וכיפר עליה, אלא המטרה בליווי אמירת השיר בלבד, הרי הוא נפסל בקול, כי גם מטרת השיר התפעלות הנפשות לאותם הדברים, ואין הנפש מתפעלת אלא לנעימות הערבות, גם עם הכלים, כפי שהיה הדבר במקדש תמיד".
כך יאה וכך נאה אצל ההמון - אך כך ראוי גם בבית המשפט?!
בית המשפט מחמיץ הזדמנות לחקור ולהתעמק בטענות תקנוניות חשובות, המהוות את הבסיס למראה המדינה במובן הפיזי, לאיכות הבנייה, ובפרט לאיכות המגורים.
מאז קום המדינה ועד שנות השמונים של המאה הקודמת, תוכננו ונבנו במדינת ישראל בתי מגורים בכל רחבי הארץ. הדירות היו מתהדרות במרפסות החזיתיות, כאשר המעקה היה מורכב, בדרך כלל, מחלק תחתון, בנוי, שמעליו שיש או מוזאיקה, ומעליו מעקה ברזל חיצוני, כך שבני הבית והאורחים היו יכולים להניח כריות על המעקה הבנוי ולשבת עליו כעל ספסל. זה היה הסגנון, זו הייתה הנורמה.
והנה, באה המודרנה, וביטלה את השימוש הפונקציונאלי במעקה הנ"ל במחי יד, כאשר הציבה את מעקה הזכוכית שהחליף את המעקה הקל בחלק הפנימי של המעקה הבנוי, כך שהמעקה הבנוי נמצא מחוץ למרפסת ואי-אפשר לעשות בו שימוש.
חלל המרפסת הוקטן. אם מניחים עציץ על המעקה הבנוי - הוא עלול ליפול ולפגוע ואף לגרום לנזק, והיו דברים מעולם המתועדים בפסיקה. אם נופל אל המשטח האופקי של המעקה הבנוי פלאפון - יכול שבעליו ינסה להחזירו לרשותו, וניסיונו זה עלול לעלות לו בחייו, שכן יכול להיות שהמרפסת בקומה ה- 20. והיו דברים מעולם [ברח' ורדיה מס' 8 בחיפה, בספטמבר אשתקד].
בית המשפט יכול - רק ירצה - להתעמק בסוגיה, ולהשיב על השאלה האם משטחו האופקי של המעקה הבנוי, אשר נמצא מחוץ למעקה הקל - מהווה מקום עם הפרשי גובה הטעון הגנה עליו, ואם כן, אז נשללת שיטת בניה זו, שפוגעת לא מעט בציבור הדיירים ומצמצמת את שימוש המרפסות.
אכן, קל יותר לוותר על הדיון ולגשת לתיק הבא. בית המשפט לא אמור להתרשם מצבעוניותה של חוות דעתו של מומחה בית המשפט או מרהיטות דיבורו בעדותו המוגנת בין כותלי בית המשפט, אלא לדון בנושאים הכלולים בחוות הדעת ולנסות להבין - מה הוא אומר, מה הוא טוען, והאם הוא [מומחה בית המשפט] עושה זאת
בתום לב, בחוכמה, ביושר, או שמא הוא נוגס, הורס ודורס, נוגס ממון, הורס את המקצועיות ודורס כל מה שניצב בדרך.
כי בית המשפט אינו המון, העלול להיות מושפע מקולו הצלול של הלוי המנגן ושר, או מהדר לבושו ויפי גופו של הכהן, כי אם משכמו ומעלה, שואף אל הצורה האמיתית. וכאשר בית המשפט נמנע מלהתייחס לטענות הנגדיות לגופן, הוא מחמיץ לא רק השפעה על איכות המגורים בישראל, אלא גם העמדת דברים על דיוקם ועל מקומם, ועשיית צדק.
