בספר השירים של המשורר חיים ספטי, ישנם שירים שיש בהם הפרדה בין אהבה גשמית לבין אהבה שמימית, אך בהתמזגן של אהבות אלה יחדיו, הן יוצרות את החוויה הנפלאה והבלתי נשכחת של אותה אהבה לבנה ויפה שהוא מתארה. דבר זה משתקף בבירור בשירו בעמוד 14 "וְאֵיךְ תַּעֲמֹד הָאַהֲבָה הַלְּבָנָה", ואני מצטט את השורות הסופיות של השיר: "הִיא לַלְּבָנָה וְהֵם לַחַמָּה, הִיא בִּמְצוּלוֹת הַלֵּב וְהֵם עַל פְּנֵי הַגַּלִּים עֵירֻמִּים דְּבוּקִים". האהבה הלבנה שאותה מתאר המשורר חודרת בשקט, כשהרגש וכן התשוקה מככבים בה יחדיו. היא אהבה עדינה ולא מתפרצת. כך מתוארת אהבה זו בשיר "הַשֶּקֶט הִכְנִיסַנִי", עמוד 16: "נְגִיעוֹת קַלּוֹת", ואחר בסוף השיר הנ"ל: "וְהָיִינוּ עַל אַדְמַת חֶסֶד הָאַהֲבָה וּתְנוּעוֹתֵינוּ מְנִיפַת פַּרְוָה אוֹפֶפֶת נִפְתַּחַת לְרוּחַ הַתְּשׁוּקָה". האוהב חש על בשרו את טעם האהבה הגדולה, אך הוא כמו אסור בנחושתיים, כדומה לשמשון בידי דלילה. דבר זה משתקף בשיר "כְּאַהֲבַת שִׁמְשׁוֹן", עמוד 21, ואני מצטט את שתי השורות של השיר המביעות זאת: "דָּבֵק גּוּפוֹ בְּגֵיא אָבְדָנוֹ לָכוּד בְּטַבְּעוֹת הַנָּחָשׁ". המשורר משתמש במטבעות לשון תנכיות ושוזרן בתוך שיריו בצורה מרומזת ומלאת חן, כמו בשירו "אַהֲבָתִי", עמ' 30. אצטט את השורה האחרונה, "אַהֲבָתִי טוֹבַעַת בְּמַיִם רַבִּים", כנזכר בשיר השירים, "מים רבים לא יכבו את האהבה". יסורי האהבה הגדולה הכרוכה במצוקת נפשו של האוהב, החש שאהבתו נתקלת בקיר אטום בצד שכנגד, והוא נותר שבע מרורים כלענה, מתענה עם יסוריו הצורבים את לבו. כל זה משתקף בשיר שבעמוד 33 "וּבְלִבִּי הָיִית שִׂיחַ פֶּרֶא". אצטט את שתי השורות האחרונות של השיר: "רָצִיתִי אוֹתָךְ וַאֲנִי נוֹשֵׂא בְּלִבִּי שָׁרְשֵׁי לַעֲנָה חַיָּה". הסבל שנושא האוהב ובכרוך לו הרוגז הצבור, כל אלה נמחקים עם בואם של רגעי הפיוס. אומנם טביעות רגלי סבל האהבה נותרות חקוקות בלב, אך רגעי הפיוס גוברים על כל הרגשות השליליים הצבורים בלב האוהב. דבר זה משתקף בשיר שבעמוד 38, הנקרא "הָעֶלְבּוֹן נִרְפָּא, שָׁכַךְ הַזַּעַף". אצטט את שלושת השורות האחרונות של השיר: "בְּפִיּוּס, בְּנֶחָמָה, בִּסְלִיחָה, טְבִיעוֹת רַגְלֵיהֶן בְּזִכְרוֹנִי מְצֻיָּרוֹת בְּמִכְחוֹל לֹא-נִמְחֶה". בשיר שבעמוד 82 הנקרא "לְבָנָה" מתגלה לפנינו אותה אהובה שנפשו של המשורר משתוקקת אליה. אצטט שתי שורות מתוכן השיר: "וְאַהֲבָתֵנוּ אַהֲבָה לְבָנָה, וְיָדַעְנוּ קֶסֶם הַגִּלּוּי בְּהִתְכַּנֵּס מְנִיפוֹת מִלּוֹתֵינוּ אֵלּוּ אֶל לֵב אֵלּוּ". ובהמשך השיר אצטט שתי שורות המביעות את עוצמתה של אותה אהבה גדולה: "וּלְגוּף אֶחָד הָיִינוּ אַתְּ וַאֲנִי בְּאַהֲבָה לְבָנָה". שיריו של חיים ספטי חושפים מלפנינו את עולם האהבה עם כל תמורותיו. עולם של לבטים ויסורים המהווים את העוקץ, כשמעל אותו עוקץ נתלה הדבש המתוק הקשה להשגה. מוזר, אכן, למביט מבחוץ על סוג כזה של אהבה לבנה אשר זכה בה הדובר בשיר, שכרוכים בה אכזבות אין סוף, כהרף שוכח האוהב את הזכרונות הקשים, עם כל העלבונות הכרוכים, ומלפניו מזדקר אותו מעט דבש של אהבה. כמה אכזר הוא עולם האהבה, עם שבעת מדורי הגיהינום הכלולים בתוכו, של עלבון צורב, חיזור ודחיה מצד האהובה מנגד, סבל ויסורים של ריחוק, אך כל אשר הזכרתי נמחים כהרף עין, כעב חולף ברגעי הפיוס.