אמי ז"ל, שהלכה לעולמה בשנת 2004, לא הייתה גיבורה גדולה. אדרבא, היא אפילו הייתה די חששנית, שלא לומר יראה מכל דבר. ואף על-פי כן, בעל כורחה ומכורח הנסיבות של חייה, נאלצה לעשות כמה מעשים אמיצים ממש. לאחר פטירתה התאספנו וקראנו את מסמכי חייה.
בדרכון הבריטי הישן שלה, עטור האריה הנוראי והסוס חד-הקרן המופלא, מצאנו להפתעתנו שתי החתמות מעבר של הנשר הנאצי וצלב-הקרס הנתעב, אחוז בטופריו. הילדים התפלאו מאד, ולי, כמי שזכה לשמוע מפיה ממש, לא הייתה ברירה ונאלצתי לספר. ההחתמות היו משנת 1936 ומשנת 1937, כשהחיה הנאצית כבר החלה להשתולל ולטרוף יהודים, קומוניסטים, ושאר מתנגדי משטר במספרים גדולים. וכך הפך המסע היפה ביותר בחיי הוריי, מעין מסע כלולות מתאחר, מפלשתינה-א"י אל 'הגולה', לביקור משפחתי ממלכתי, המלווה בהרפתקה ובמתח ואפילו בסכנה ממשית.
לאחר נישואיהם ובטרם כרעו תחת משא גידול הילדים, נסעו שני הצעירים המקסימים הללו לבקר את בית אביה ואת בית אביו, באירופה המשחירה והולכת. בסתו 1936, פשוט מפחיד לחשוב מה קרה אז בעולם, הם יצאו, כנתיני הוד מלכותו מלך האימפריה הבריטית, מחיפה למרסיי. במרסיי עלו על רכבת ונסעו לבריסל האדישה, לבקר את סבי וסבתי מצד אמי. סבא היה סוחר עשיר וערך להם ביקור פינוקים שלא נשכח מהם כל ימי חייהם. בסתיו המאוחר הם המשיכו במסעם לפולין. פולין השסועה והקרועה, האנטישמית להחריד, שבטרם מלחמה ושואה. אבל איך מגיעים מבריסל, ברכבת, לוורשה בלי לחצות את ברלין, בירת מלכות הרשעה? לא, לא הייתה להם שום אפשרות אחרת: הם היו חייבים לחצות את ברלין ברכבת המהירה, על שלוש תחנותיה הגדולות.
וכך, עם השלג הראשון, הם יושבים בחניות הרכבת המהירה בברלין, רועדים מקור ומפחד, ומתחממים רק מקומץ הניירות הכחול: הדרכון הבריטי, שבתוכו מוטבע הנשר הנאצי הנוראי עם צלב-הקרס. אבל הם גם קודחים ממתח והתרגשות. כי לאמא הייתה משימה מיוחדת להשלים. משימה שבשלה נכתבות השורות הללו. היא התחייבה בפני חברי מזכירות הקיבוץ, להעביר שקית עור קטנה, בהיחבא ובחשאי גמור, לידיה של אישה גרמניה קטנה ומצומקת. אמו הקומוניסטית של חבר הקיבוץ מגרמניה, נקרא לו הַנְס, שנפטר במפתיע לפני נסיעת הורי. הוא חלה בקדחת שחור-השתן, עוד אחת מהחולירות שפקדו את מייבשי הביצות של וואדי חווארית, עמק חפר ועין החורש. הוא הובהל עם חברים נוספים לבית החולים האיטלקי בחיפה. הם הבריאו ושבו לקיבוץ, והוא מת ממחלתו, גווע בידיהן של הנזירות הרחומות שלמרגלות הכרמל.
הַנְס הגיע בגפו לקיבוץ בשנת 1935, עם פליטים וחלוצים נוספים מגרמניה. הוא היה מבוגר מחברי הקיבוץ. איש בודד ותימהוני, שהיה מסור לכלבו החום הגדול, ומכור לפולחן עישון המקטרת. כשפשטה השמועה בחצר על נסיעת הוריי, זימן המזכיר אליו את אמא ואבא, ובסודי סודות מסר להם שקית עור קטנה, והשביע אותם למסור אותה לידי אימו של הַנְס בתחנת ברלין מרכז. היא הייתה קומוניסטית נרדפת, שאיבדה את בעלה בעינויי הגסטפו. הם שלחו את הַנְס לפלשתינה-א"י, להזדהות עם גורלם של היהודים המגורשים. הַנְס היה מכור לעישון המקטרת. הייתה לו מערכת מיוחדת של כלי-פיטום: מדחס קטן לטבק, כפית מתקפלת, מחורר זעיר וסכין זעירה. כל שעותיו הפנויות היה מפטם את מקטרתו וּמְפַּפֶּה בה. החברים זכרו אותו מהלך בשדות המשק, מחבב את כלבו ומעשן את הטבק המשובח שבמקטרתו.
אבא היה רגשן ידוע ורתחן מפורסם, והיה חשש שמא יתפרץ על הַקָרַר הנאצי בעת ביקורת הקרונות, בשעת החניה בברלין, ויסגיר את שליחותם הסודית. לכן הוסכם ביניהם שאמא היא שתשא את המשא על כתפיה. המזכיר בקיבוץ אמר להם, שביום זה וזה, בשעה ההיא וההיא, בשעת החנייה של הרכבת בברלין מרכז, ישמעו שלוש דפיקות על חלון תאם. אמא התחייבה לפתוח את שמשת החלון, לא להסיט את הוילון, לשלוח את ידה ולהשליך את השקית. והמזכיר אמר בדיוק כך, ואל תביטו לאחור, מחשש עין נאצית רעה. הורי המקסימים והתמימים הבטיחו שהכול ייעשה כמוסכם, ואמו של הַנְס תקבל את חפציו האחרונים. את הכלב אי-אפשר היה להסיע לברלין, ואחד מחברי הקיבוץ אימץ אותו, עד שכעבור זמן קצר מת הכלב מחמת הצער.
הביקור אצל סבתי וסבי בבריסל עלה נהדר, מעבר לכל הציפיות. וכשהגיע הזמן הם רכשו מתנות יקרות למשפחת אבי הדלה שהתגוררה בעיר סוּבַלְק שבצפון מזרח פולין, ויצאו ברכבת המהירה מבריסל לוורשה דרך ברלין. היו אלה ממש הימים האחרונים של שנת 1936, שבוע חג המולד, ואמא זכרה שנים רבות את קישוטי החג הנוצריים שמילאו את הרכבת. אבל הדריכות והמתח לקראת השלמת המשימה הסודית לא הניחו להם למצות את תענוגות המסע.
ואז עצרה הרכבת, הַקָרָרִים חלפו בין התאים לביקורת והחתימו את דרכוניהם של הורי בחותמת הנשר הנאצי ימ"ש. הם לא יצאו מתאם, גם בשל החשש מפגיעה וגם בשל הבטחתם. זמן העצירה חלף, והרכבת כבר עשתה הכנות ליציאה מהתחנה. ואז, לגמרי במפתיע נשמעו הנקישות החלושות בחלון. אמא החווירה, אבל קמה בנחישות, פתחה את החלון והשליכה את שקית העור הרכה של הַנְס. אבל אחר כך לא יכלה להתאפק, והציצה על הרציף. לימים אמרה לי שראתה דמות קטנטונת של אישה, עטופה במעיל שחור וגדול, מתרחקת במהירות מהרציף. והיא זכרה שנפלה מאושרת בזרועותיו של אבא, שנזף בה כדרכו: אי אי אשת לוט שכמותך! לא יכולת להתאפק?