שיח על השיח הציבורי (5)

לו ממשלת ישראל הייתה מגיבה באמפטיה למהפכות העממיות במצרים ובתוניסיה, ואומרת שישראל מקווה שייפתח עידן חדש בין הדמוקרטיות באזור... אחדש לקוראים שכך היה בשנת 1952 במהפכת הקצינים במצרים בראשות מוחמד נאג'יב ועבדול נאצר. בן-גוריון הגיב אז ברוח זאת של אמפטיה לקצינים שסילקו את שלטונו של המלך פארוק, ברך על האירוע בתקווה שההפיכה תאפשר הסדר בין שתי המדינות. אגלה לקוראים דבר נוסף מדהים: הכרוזים הראשונים של חבורת הקצינים המצריים שהופצו במצרים הודפסו בישראל והועברו דרך אירופה לקושרים במצרים. התברר שההתפתחות הייתה הפוכה כלפי ישראל - ומה הפסדנו באמפטיה הראשונית?! גם אז הסתערו על בן-גוריון הלאומנים הימניים, שלעולם מתקוממים לכל מגע עם אויב בגלל "הכבוד הלאומי". ולו ממשלת ישראל הייתה קושרת מגע עם מארגני המשטים ומציעה אישור המשטים לעזה בתנאי שייקבע מנגנון לחיפוש חומרי מלחמה... נראה בלתי אפשרי שישראל תנהג כך. מדוע? צריך ללמוד משהו על ההיסטוריה של המדינאות בתנועה הציונית ולאחריה במדינה, בין שתי התפישות: המעשיים, הפרגמאטיים - מול הקנאים לבלתי אפשרי, המקסימליסטים. ז'בוטינסקי, בראש הימין (שאז עוד היה ליברלי) בשנות ה-20 וה-30, דחק בויצמן ובבן-גוריון להכריז במשא-ומתן עם המעצמות על מטרת הציונות - הקמת מדינה. טענו נגדו השניים שאין טעם להרגיז עולם ומלואו נגד המעשה הציוני, ודרוש לבנות את הכוח בערפול מטרה, ולהכריז עליה כאשר תהיה תשתית עם כוח. ב-1933 עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, וצריך היה להציל יהודים ורכוש. חיים ארלוזורוב, מנהל המחלקה המדינית בסוכנות, נסע לגרמניה למשא-ומתן עם הנאצים על העברת הון יהודי לארץ. בארכיונים מוצאים התנפלות ימנית מטורפת על ארלוזורוב "הבוגד". ארלוזורוב נרצח, אבל מיליונים של דולרים של יהודי גרמניה הועברו לארץ. האירוע הזה - בין הישראלים הדבקים באפשרי, לבין הימנים הלאומנים הקנאים לכבוד הלאומי - יחזור אחרי מלחמת העולם השנייה במאבק לקיום הקשרים עם גרמניה. מנחם בגין, שהיה אז ראש הימין הלאומני, הזעיק את תומכיו למרי, עד התקפה בריונית על הכנסת. סביב משפט אייכמן, שבשבוע שעבר מלאו לו 50 שנה, התקיים אירוע קשה: עוזרו של הקנצלר אדנאוור, שאיתו סיכם בן-גוריון את השילומים, היה גלובקה - האיש שניסח את חוקי נירנברג. בן-גוריון ביקש מהתביעה במשפט אייכמן להימנע מעירוב גלובקה בתהליך המשפט. מה לא אמרו אז הלאומנים על בן-גוריון "המנסה להגן על נאצי". אבל בן-גוריון היה מדינאי - יש מדינה, ויש לה אינטרסים שאותם צריך לשרת, חירף התעלמות ממעשים חמורים. כתוצאת מהמתינות גרמניה הפכה לתומכת הגדולה בישראל ובביטחונה המלא. כך נמשכת המחלוקת בין המחנה המדיני המסתפק באפשרי - למחנה המדיני הדבק רק בבלתי אפשרי: פחות מהכל לא בא בחשבון. כך גם בעניין ההכרה בעם הפלסטיני - "הם טרוריסטים, ולא מדברים עם טרוריסטים". כבוד לאומי. מתי התחילו לדבר איתם? - אחרי האינתיפאדה הראשונה... מדברים, בדרך הטבע, רק עם טרוריסטים. הימניים הלאומנים מחרפים את תהליך אוסלו. הציבור לא יודע שלפני אוסלו היה משא-ומתן עם ערפאת באמצעות המיליארדר הסעודי חשוגי: אריאל שרון נסע בעניין זה לנומרי, נשיא סודן. לא ייתכן שהיה עושה כן ללא ידיעת בגין. אלה רק דוגמאות אחדות על המחלוקות, ועל מי צדק בעמדותיו - האפשריות או הבלתי אפשריות. כל הימניים שהגיעו לראשות הממשלה עשו את ההפך מהבטחותיהם קודם לכן. והנה הסילוף והעיוות של השיח הציבורי, שאליהם אני מבקש להסב את תשומת הלב של קוראיי.