בואו נתערב, אם שלנו יהיה שיכור ראשון או שלכם, ובואו נהמר מי קופץ ראשון מן המרפסת, יקירכם שלכם או יקירנו שלנו. למה לא. אנחנו הורים מהמרים, לאו-דווקא ברולטה, לא כולם על לוטו-טוטו, לא מכל השולחנות על שולחן הפוקר תחילה. באלה יש טובים ממנו, חרוצים יותר, מכורים בלי תקנה. אנחנו עם סגולה, אנחנו הורים מהמרים על הילדים. אנחנו יודעים איך.
הם עתידנו. אנחנו מוותרים בעבורם על הכל. אנחנו מוותרים להתמודד איתם על שעות שינה. יישנו כמה שירצו. מה שלא יספיקו ישלימו בבית הספר בכיתה. יישנו אחרי הצ'טים ליד המחשב. יישנו אחרי שישובו מן הברים. יישנו אחרי שיגמרו להסתובב עד אור הבוקר עם החברים והחברות בין ספסלי הפארקים. יישנו אחרי שיסחטו את האס אם אסים האחרונים מן הפלאפונים הלוהטים שלהם. יישנו כמה שבא להם. לא נכפה עליהם דבר. אנחנו מהמרים על הגבולות הטבעיים שהם מציבים לעצמם. אנחנו מחנכים אותם לחירות כמעט משנות גן הילדים, כיתות אלף ובית, וכמובן עד שיתברר כי המרנו נכון.
זה לא שאנחנו מפחדים להעיר להם משהו. מה יעשו? יפתחו עלינו איזה בפה בוטה או ימשכו כתף מזלזלת או יטרקו לנו דלת בפרצוף או סתם יחמיצו עלינו את פניהם עד שליבותינו יתכווצו בתוכנו לממדי לימון שיבש בחמה, לא. אנחנו לא מפחדים. אנחנו נותנים להם לעשות מה שהם רוצים מבחירה, מהבנה עמוקה כי אדם לומד לתחום לעצמו גבולות על-ידי כך שמבהירים לו כי איש לא יתחום אותם בשבילו.
אנחנו לא מסכימים מראש עם כל מה שעושים החברים שלהם אבל אנחנו מבינים כי קהילת הילדים מחוקקת את חוקיה על-פי האינסטינקטים הבסיסיים שנולדו עימהם ביום בואם לעולם. הם עושים אתך זה טוב פי כמה מאשר אנחנו הכפופים לטראומות המודחקות שלנו מן החינוך החברתי התובעני שכפו עלינו הורינו שלא ידעו לכבד את הפוטנציאל של הטוב הפנימי הטמון בחבורות השואפות להתנסות בכל החוויות השמורות בסיפרות המקצועית כביכול למבוגרים בלבד.
למה לא? אנחנו לא מוטרדים באופן מיוחד מכך שה LAISSER FAIRE הזה שלנו איננו לרוחם של המורים והמורות שאינם יודעים להשליט, ואולי טוב שאינם יודעים, קצת דרך ארץ ומשמעת וכבוד בכיתות שלהם. טוב לטפח את ההעזה של הצעירים להתמודד מול הסמכות כשהם עדיין צעירים, כשהם לא אחרי שטיפות מוח האופייניות כל כך ליהודים, בייחוד לגלותיים, או לאידיאולוגיים, או לדתיים, או לחרדים, או לחנונים, או לעניים שאין להם ברירה אלא לטפח הכנעה כבר מן העריסה.
אנחנו הורים מהמרים על האחריות האישית של ילדינו שתעצור אותם רגע לפני שהאלימות נגד מורים תעבור את גבול הסטטיסטיקה הנסבלת. בית הספר איננו יכול להיות איזה מתחם שמור מפני התסיסה הנפלאה של חירות הורמונאלית שמבטיחה התפתחויות מפתיעות בגיל המעצב את האישיות. אסור לו לעשות יותר ממה שהטיל עליו המנדט שהענקנו לו: בחינות, ציונים, תעודות. הם לא ממונים לא על המידות ולא על האמונות ולא על הצניעות ולא על כל מה שמצמצם את הפריסה היצירתית של האישיות המגלה כי החיים הם גן המשחקים הנפלא של הבריחה מתרבות חליפות הלחץ של החינוך היהיר הנותן לעצמו טפיחות שכם על אצילותו ועל איפוקו ועל הישגיו הנהדרים בבניין חברה הדורשת מצעירייה לא יותר מאשר להתכונן לבגרות אחראית.
בארץ כשלנו הגישה הזאת גובלת באכזריות. היא מתאימה למדינות לוקסוס כמו לוקסנבורג, או למדינות מאובנות כמו ליכטנשטיין. לא לנו. הילדים שלנו הולכים לצבא. הילדים שלנו נדרשים בגיל שמונה עשרה להיות נכונים להקריב את חייהם בעבור כולנו. אנחנו חייבים להם את החופש שנים לפני הגיוס תמורת שלילתו בצהל. מה שדורשים שם יותר אנו דורשים לפני כן פחות. זה הימור, נכון, אבל זה מוסרי לפחות. זה מידה כנגד מידה. לפעמים לא קל לנו. לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו כי יכול להיות שבכל זאת, ההימור הולך רחוק מדי.
קוראים בעיתון כי אנו שניים בעולם אחרי אוקראינה בשיכרות ילדים. לא נעים. אבל באותה מידה צריכים להודות שיש איזו התנשאות בציון הזה כאילו אוקראינה היא מדינה שאי-אפשר לצפות ממנה ליותר מלהיות אלופה בשכרות ילדים. אנחנו אומרים של נעליך כשאתה אומר אוקראינה. יש בזה גם מידה לא קטנה של ניסיון השתלטות התקשורת המוסרנית על חיינו כאילו שאפשר להפחיד אותנו בכך שאנחנו מיד אחרי אוקראינה. אנחנו משוכנעים כי ההימור שלנו ישתלם.
בסוף יהיו לנו צאצאים שיעוררו את הקנאה של העולם כולו. הקרתנות הבלתי נסבלת של קרייני החדשות שאינם מפסיקים לדווח על ילדים שנתננו להם את המפתחות והם הפכו את מכוניותינו למכוניות מרוץ על כבישי הארץ, על התנועה בפרוזדורי השירותים של הפאבים באזורי התעשיה, ועכשיו על המרפסת. בסדר. זה המחיר של ההימור על כך שמתוך גישתנו המעודדת חירות ויהי מה צומחים גם גילויים של גבורה, של עמידה על המילה, של קפיצה עם הראש קדימה על האספלט. אז מה? הם יתאוששו. אם לא שלכם, שלנו. וודאי. הימור? כן אבל הימור וודאי, והעיקר, עם ישראל חי!.
