|
מה מביא אנשים מן הסוג החילוני-אשכנזי-מתנשא, המחזיקים עצמם נאורים, שלכאורה חיים במציאות, ואפילו אמורים להבין אותה, לשכנע עצמם ולהשלות חסידיהם, שהקמת מדינה פלשתינית בלב הארץ עם כידונים מכוונים לעבר ירושלים ותל אביב, אינה מתכון אמיתי למצב שאינו פחות משואה 2? | |
|
|
|
מרחץ הדמים שיתחולל כאן חלילה, אם תימסר השליטה על שטחי יהודה ושומרון למדינה ערבית חדשה, ה-23 במניין, לא יפסח אפילו לא על אותם 17 פרופסורים גמורים, חתני פרס ישראל, דוגמת באואר ושטרנהל, שסיפקו גיבוי אקדמי לכמה מאות שמאלנים, אשר אירגנו טקס תיאטרלי הזוי של 'הכרזת העצמאות הפלשתינית', דווקא מול בית דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16, בו נחתמה מגילת העצמאות של מדינת ישראל, לפני 63 שנה. ברוב חוצפתם טענו המתכנסים, המכונים בעיתון השמאל הקיצוני 'הארץ' (22.4.11): 'אנשי רוח', ואינם אלא נמוכי רוח וקצרי רוח, כי אילו בן-גוריון היה חי עימנו, אף הוא היה מצטרף למופע הקרקסי. קשה למצוא בורות ורדידות נמוכות מאלה שבפי אותם דמגוגים חלולים, שמתיימרים להעריך ממרחק של 40 שנה, את דעתו של האיש שדווקא הבין היטב את הסכנה האיסלמו-נאצית. נכדו, אגב, ד"ר יריב בן יהודה, איש שמאל לכל דבר, דווקא ראה במופע האימים על המדרגות בשדרה, "ניסיון מגונה לכתוב למגילת העצמאות גירסה פוליטית". מותר להם כמובן לחשוב אחרת. זכותם. אבל מותר גם לשאול, מה מביא אנשים מן הסוג החילוני-אשכנזי-מתנשא, המחזיקים עצמם נאורים, דוגמת עמוס עוז, חנה מרון, סובול וגרבוז, שלכאורה חיים במציאות, ואפילו אמורים להבין אותה, לשכנע עצמם ולהשלות חסידיהם, שהקמת מדינה פלשתינית בלב הארץ עם כידונים מכוונים לעבר ירושלים ותל אביב, כפר סבא ונתניה, עפולה ובית שאן, אינה מתכון אמיתי למצב שאינו פחות משואה 2? מותר לצפות לפחות מחתני פרס ישראל – אם נניח לרגע לקומדיאנטים ולארטיסטים שהצטרפו אליהם – שיבינו סוף-סוף, שמשהו דפוק בתוכנה שלהם. שהגיעה העת להחליף דיסקט, לאחר כל נהרות הדם היהודי שנשפכו כאן מאז הפוגרומים שערכו כאן הערבים ביהודים עוד בימי הטורקים והאנגלים, ומאז סירובם לקבל את הצעת החלוקה של 1947, ולהבין שהסרבנות הערבית לא תניח להם להחמיץ עוד הזדמנות.
|
|
האם לא שמתם לב, תמימי השמאל הקיצוני, שלהלמות תופי השלום שלכם אין שום הד בצד השני? מה טעם בהתלהמויות שלום, כשבצד השני לא קמים 'שוחרי שלום', 'פלשתינים יפים', אפילו לא אחד (!), שיתמכו בזכותו של העם היהודי להתקיים במדינת לאום משלו? | |
|
|
|
וגם אם נניח שיתרחש החזון המשיחיסטי שלהם, והפלשתינים יקבלו את נוסחת השלום של אובמה, הרי צריך להיות שוטה גמור כדי שלא להעריך, שתוך מספר שעות מרגע מימוש העצמאות הפלשתינית, ייזמו כאן הערבים מחול חרבות וירי טילים לעבר ריכוזי אוכלוסיה בלב הארץ, מה שיאלץ את צה"ל לחזור אל מוקדי הירי ולרמוס את העצמאות הפלשתינית, כדי למנוע כאן שואה 2. עד כדי כך נסתמאו עיניהם של אלה המתוארים ב'הארץ' במונחים מנופחי חשיבות: "הממסד התרבותי, מלח הארץ, ישראלים יפים", עד שאין ביכולתם לראות מעבר לקצה האף? ונניח שהאמת כולה אצלכם, האם לא שמתם לב, תמימי השמאל הקיצוני, שלהלמות תופי השלום שלכם אין שום הד בצד השני? מה טעם בהתלהמויות שלום, כשבצד השני לא קמים 'שוחרי שלום', 'פלשתינים יפים', אפילו לא אחד (!), שיתמכו בזכותו של העם היהודי להתקיים במדינת לאום משלו (אפילו בגבולות 67')? מה ההיגיון בתיאטרון האבסורד הזה כשאפילו בקרב הח"כים הערבים, מנהיגי "ערביי 48'", לא קם אחד שיוותר על 'זכות השיבה' ועל הצפת המדינה במיליוני פליטים, עד לקריסתה. חתירת 'אנשי הרוח' מן השמאל הקיצוני תחת עצם קיומה של מדינת היהודים, עד כדי תמיכה – אם בתום לב ואם בכוונת זדון – במהלכים מקדמי השמדתה, ראויה למחקר פסיכולוגי מעמיק. אבל לא צריך להיות פסיכולוג דגול, כדי להבין שהמופע התיאטרלי על מדרגות בית דיזנגוף משקף את עומק השנאה העצמית שלהם, עד כדי הטפה להושטת הלחי השנייה לאויב, ובכך להכשיר למענו את הקרקע לשואה 2. דווקא עכשיו, ערב יום הזיכרון לשואה, ראוי לזכור את האזהרה הגדולה שמתנוססת על כרזה המונפת מעל אחד מן הבלוקים הארורים בלבה של מכונת ההשמדה הנאצית, במוזיאון התופת אושוויץ: "עם שאינו לומד מן ההיסטוריה, סופו לחזור עליה". כמה נכון, כמה נורא, כמה מצמרר.
|
|