"שפוך חמתך" או "פרוס עלינו שמי שלום" (א')

פסח מאחורינו וחג השבועות ממשמש ובא. זה הזמן הראוי להתייחסות לשתי יצירות נפלאות, ששני המועדים האלו הורישו לנו: "הגדה של פסח" בחג הפסח ו"מגילת רות" בחג השבועות. שבעה שבועות מפרידים בין התייחדות בית ישראל עם טקסט של הגדת פסח ובין קריאת מגילת רות. ההגדה מנתבת אותנו בנתיבי חיים מעבדות לחרות. מגילת רות מנתבת אותנו בנתיבי חיים של חברה, הנאבקת עם קשיי קיום בארצה, התמודדות עם מכת רעב תוך פתיחת צוהר לגלריה ססגונית של דמויות, שכל אחת מהן נושאת מטען ייחודי . אנו מתוודעים בסיפור המגילה למערכת יחסים בין עם ישראל ועמים שכנים, מערכת יחסים שיש בה הרבה קריאת תגר נגד שנאה בין עמים, הכנסת אורחים יפה של מואבים לפליטי רעב ישראלים, תושבי בית לחם, ומעל לכל מזדקרת דמות אלמנה מואבייה מסורה, המשמשת משענת לחמותה העברייה שהחיים חבטו בה אחרי שאיבדה את בעלה ושני בניה. טרם נרחיב את ההתייחסות למגילה נחזור להגדה, אותה אנו נוהגים לחזור ולספר את סיפורה שנה אחר שנה. נוהגים לחזור ולספר ביציאת מצרים. חשוב שנשים לב, שהתורה מצווה על זיכרון היציאה מעבדות מצרים לחיי חרות - "ושמרתם...לחוק לך ולבניך עד-עולם"(שמ' י"ב 24), עוד טרם התרחשות השחרור מכבלי העבדות. עושר רוחני של עם ניזון גם מזיכרונות היסטוריים וממאורעות שפקדו את העם בעברו. כחברה אנחנו מעלים את הזיכרונות ומנתבים אותם כסוללי דרך ליעדים אליהם אנחנו נכספים גם כיום. אנחנו מקפידים לזכור את האירוע לא רק עקב הצו התורני "ושמרתם לחוק לך ולבניך עד עולם", אלא מתוך בחירה לזכור ולהזכיר, ללמוד וללמד. גם השנה קראנו את סיפור היציאה מעבדות לחרות כפי שעוצב במסורת דורות. אני מבקש ליחד את דברי רק לשני פסוקים בסיפור הנפלא, שהעכירו את רוחי עת שבתי עם בני משפחתי לשולחן הסדר. אנחנו משלבים בהגדה אמירה מספר תהילים ע"ט פסוק ו' "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו". אמירה המקבלת חיזוק לפיה "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". כל זה נאמר לאחר שמלאנו את הכוס של אליהו הנביא ופתיחת הדלת בתקווה שהישועה, לה אנו נכספים, תבוא ותכבד אותנו . נשאלת השאלה האם תמיד הופיעה האמירה המייחלת לפגיעה בכל הגויים, שלא ידעו את אלוהינו. אם כן האמירה "שפוך חמתך" הנהוגה בימינו בין הכוס השלישית לרביעית אינה נמצאת בנוסח הראשון של סדר פסח במשנה, סדר מועד, מסכת פסחים פרק י'. והרי ששה סדרי משנה נחתמו על-ידי רבן יהודה הנשיא בשנת מאתים לספירה. במשנה אנחנו קוראים "מזגו לו כוס שלישי, בירך על מזונו, גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר...". לאמירה "שפוך חמתך על הגויים" שנהוגה בימינו בין הכוס השלישית לרביעית אין זכר (!!!) במשנה. אנחנו מתקדמים לספרות האמוראים, שחותמת את התלמוד כבר במאה החמישית לספירה, ואיננו מוצאים את הביטוי "שפוך חמתך" בגמרא. במסכת פסחים , פרק י'. לא נמצא כל בקשה או דרישה לנקם בגויים. אנחנו משוטטים בספרות הגאונים ורק בתקופת מסעי הצלב במאה האחת עשרה אנו מוצאים פעם ראשונה ביטויי קריאה לאלוהי ישראל שיעניש גויים , שלא ידעו אותו אוכלים ומחריבים את נווה יעקוב. אי הנוחות שלי משילובו של פסוק לקריאה להשמדת גויים בסיפור הנפלא של יציאת עם ישראל מעבדות לחרות , אינה באה מתוך התכחשות שלי לפורענות וחורבן של קהילות ישראל במהלך ההיסטוריה. מסורת ישראל קבעה ימי אבל ותענית לציון אירועי חורבן. סיפור היציאה מעבדות לחרות אותו אנחנו מספרים מדור לדור נפגם כאשר אנו מוסיפים את המשאלה של הריגת כל גוי ש"שלא ידעוך ובשמך לא קראו". קריאה שהיא בבחינת ניתוב דרך גם לעתיד, עתיד של נקם, עתיד של מעגלי דמים בלתי פוסקים. אני כמי שהמרתי את הפסוק "שבחרתנו מכל העמים" בפסוק "בחרתנו עם כל העמים", פוסח על קריאת "שפוך חמתך על גויים שלא ידעוך" בפסוקים המייחלים לשלום במשפחת העמים הפזורים בשפע רב בספר הספרים . ומקנח בישעיהו פרק ב 1-4 "...לא ישא גוי אל גוי חרב..." ובישעיהו י"א 1-13 "...שורש ישי עומד לנס עמים..." והדוגמה שעומדת לנגד עיני זו הגדת וורמס מהמאה השש עשרה .יש הטוענים שהיא מראשית המאה השבע עשרה שבמקום "שפוך חמתך" כתוב שם "שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך ועל גויים שלא ידעוך". נוח לי עם ההגדה של התנועה הרפומית, שהמירה את שפוך חמתך הנוקם והנוטר בהתייחסות אל הגויים לא כאויבים, אלא כשותפים לחיי היצירה בעולם כולו. בחלקו השני של המאמר אתייחס לביטויים ההומאניים והאנושים האצורים במגילת רות.