בשנים האחרונות נעשה תהליך דה-לגיטימציה לשמאל הישראלי, כאשר הימין מציג את השמאל כשונא ישראל, וכמי שמנסה להטיל ספק בנאמנות של אנשי השמאל במדינה. רוב רובם של אנשי השמאל, בניגוד לאמירות הקיצוניות של הימין, הם אנשים שאוהבים את המדינה לא פחות מאנשי ימין, מאמינים במדינה, ומוכנים להקריב את חייהם למענה. נכון שיש אנשים בשולי השמאל שאיבדו קצת את הדרך, ואימצו מימדים אנטי ציוניים, אבל הם מיעוט והם לא מתווים את דרכו של השמאל הישראלי כפי שטוענים אנשי ימין.
אנשי השמאל ברובם רוצים להשיג שלום לא בגלל שהם בהכרח אוהבים את השכנים שלנו, אלא בגלל שהם מאמינים ששלום משרת בראש ובראשונה את האינטרס הישראלי. השמאל מאמין שנסיגה מהשטחים והקמת מדינה פלשתינית היא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת ישראל, ולכן במובן הזה אנשי השמאל מרגישים הרבה יותר נאמנים למדינה מאנשי הימין, שבשל ההתנגדות להקמת מדינה פלשתינית עשויים להמית אסון על המדינה היהודית ועל החלום הציוני.
הוויכוח בין ימין לשמאל הוא לכן לא בין נאמנים יותר למדינה ונאמנים פחות, אלא ויכוח על האסטרטגיה הטובה יותר עבור מדינת ישראל. בעוד הימין מאמין ששמירה על השטחים הכבושים והקמת עוד התנחלויות תבטיח את בטחון המדינה, בשמאל מאמינים שהדרך היחידה להבטיח את בטחון המדינה היא עשיית שלום עם שכנינו, וקביעת גבולות קבועים למדינת ישראל. כמו-כן, כמו שהימין מאמין שצריך לעשות שימוש בכוח כדי להבטיח את השמירה על המדינה, בשמאל חושבים שרק עשיית שלום עם שכנינו בעולם הערבי יבטיח בטווח הארוך את קיומינו.
באופן כללי ניתן לומר שההבדל בחשיבה האסטרטגית בין ימין לשמאל הוא בין אלה שמאמינים שצבא חזק יותר ומדינה גדולה יותר יבטיחו את בטחון המדינה, לבין אלה שחושבים שגבולות ברורים יותר והכרה בינלאומית גדולה יותר של העולם במדינת ישראל חשובים יותר. זהו לכן ויכוח על אסטרטגיה וחבל שמנסים בימין לעשות דה-לגיטימציה למחנה שלם, שמאמין שמצבה של ישראל באמת יהיה טוב יותר במידה ויהיה שלום.
ההקצנה של הימין שבאה לידי ביטוי בכך שמאשימים מחנה שלם בכל הבעיות המדיניות של מדינת ישראל, היא מסוכנת והיא עלולה לפגוע בזכות הביטוי שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית. המחאה של רוב השמאלנים היא מחאה חוקית ושקטה על האסטרטגיה של הימין, שעד היום גרמה רק להרעה במצבה המדיני של ישראל, ולכן הניסיון להפוך את המחאה הזאת למחאה לא לגיטימית הוא ניסיון מרושע של פוליטיקאים פופוליסטים כושלים, שמנסים לשמור על כוחם באמצעות יצירת שנאה.
באותו האופן שבמחנה הימין ישנם מפירי חוק שתוקפים חיילים מפירים את צווי המדינה ועוברים על החוק, כך גם בשוליים של מחנה השמאל יש קיצוניים שהפעולות שלהם וההתבטאויות שלהם הם לא לגיטימיים. אבל כמו שאסור בגלל מיעוט קטן לפסול מחנה שלם של
מתנחלים, שהם ברובם אזרחים שומרי חוק, כך גם בגלל מיעוט קיצוני קטן בשמאל שסטה מדרכו, אסור לומר שכל השמאלנים הם בוגדים. השמאל ברובו הוא שמאל ערכי אוהב ישראל שפועל כדי להגן על המדינה, ומי שמפקפק בכך, לצערי, מפקפק גם בדמוקרטיה הישראלית ובערכי הציונות.
נכונים הדברים שבעתיים כאשר רואים שהימין, שהיום בשלטון, רק דרדר את מצבה הבינלאומי של ישראל והוביל לכך שישראל נמצאת בנקודת השפל המדינית הגדולה ביותר שלה. אסור שההתבטאויות הלאומניות של ליברמן או ביבי יבלבלו את העובדות בשטח, שמצביעות על כך שישראל בבירור נמצאת בבידוד בינלאומי, ואינה מצליחה להתמודד עם שורה של איומים על קיומה.
ממשלת ביבי לא הצליחה בניסיון שלה לעורר את העולם כנגד הסכנה מאירן, התנהלותה מול הפלשתינים הובילה לבידוד של ישראל ולסכנה של הכרזה על מדינה פלשתינית חד-צדדית, וההתבטאויות של הממשלה כנגד המהפכות בעולם הערבי רק גרמו לשנאה גדולה יותר כלפינו ולסכסוך עם הידידים המעטים שלנו בעולם הערבי. הביקורת של השמאל על התנהלות זאת היא לכן מוצדקת ונכונה, ואסור לתת לימין לערער את הביקורת הזאת במצגי שווא של נאמנות למדינה, והטלת האשמה של כל הכישלונות המדיניים הללו על השמאל.
בימין לכן צריכים לזכור שאין להם את המונופול על אהבת המדינה, ושיש פה אזרחים שמאלנים רבים שאוהבים ונאמנים למדינה, אבל עדיין חושבים שהדרך של הימין מובילה אותנו לאבדון. בשמאל חייבים להגביר את הקול ולהציג אסטרטגיה חדשה, שתוביל את ישראל למחוזות טובים יותר מאלה שבהם היא נמצאת היום.