שלושת הקופים

עדים רבים הובאו כדי לחזק את גרסותיהן של המתלוננות, ובמיוחד של א' ממשרד התיירות, שעל-פי פסק הדין - נאנסה פעמיים בידי קצב. הבעיה היא, שלפחות על-פי העדויות שהותרו לפרסום, א' לא אמרה כמעט לאיש שהיא נאנסה. היא דיברה על הטרדות מיניות, כולל בזמן אמת, אך לא על האונס. ידוע שקורבנות של עבירות מין בכלל ואונס בפרט אינם ממהרים לספר את שאירע להם, ודאי לא לאנשים זרים או זרים-למחצה. זהו בהחלט הסבר אפשרי והגיוני לשתיקתה של א'. אלא שלצד זה, יש להבין מדוע החליט בית המשפט שהגילוי המאוחר משקף את המציאות יותר מאשר השתיקה המוקדמת. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בעיקר במהימנותה של א' ובשקריו של קצב. כפי שכבר נאמר שוב ושוב, זוהי הבעיה הגדולה של קצב בערעורו: בית המשפט העליון כמעט ואינו מתערב בממצאי מהימנות.

החקירות הנגדיות של עדי התביעה היו לעיתים ארוכות פי 10 (בהערכה גסה) מאשר חקירותיהם הראשיות. הסניגורים, ובמיוחד ציון אמיר, כמעט שלא הותירו אבן על אבן בניסיון לקעקע את אמינותם של עדי התביעה, ובמיוחד את אלו שהעידו על כך שהמתלוננות סיפרו להם על מעלליו של קצב. מקריאה מהירה של העדויות מתקבל הרושם, שההגנה לא רשמה הצלחה ניכרת, בלשון המעטה. יכול להיות שפה ושם העדים התבלבלו, סתרו את עצמם, לא זכרו מה שאירע כמה שנים קודם לכן. אבל הרושם הכללי הוא, שכולם דבקו בליבת עדויותיהם. יש בכך כדי להסביר לא במעט מדוע בית המשפט קיבל בסופו של דבר את גירסת המתלוננות.

יש משהו בטענתו של קצב נגד מועד פרסום עדויות התביעה - בדיוק לאחר שהגיש את ערעורו וערב ההחלטה האם לעכב את ביצוע עונשו. הרי המשפט במחוזי נגמר לפני חודש וחצי, אז כיצד קרה שהפרסום בא דווקא כעת? ומדוע בשלב זה פורסמו רק עדויות התביעה, ואילו עדויות ההגנה נותרו לעתיד בלתי-מוגדר כלשהו? מצד שני יש לזכור, כי היה זה קצב שהתנגד מלכתחילה לניהול המשפט בדלתיים סגורות, ואשר עמד כל העת על פרסום העדויות במלואן. סניגוריו גם ביקשו השבוע להתיר את פרסום כל הערעור. לכן, גם אם יש משהו בטענה הטקטית של קצב, הרי שברמה האסטרטגית - היא סותרת את עמדתו שלו.

מקריאת מאות עמודי העדויות שהותרו לפרסום, עולה שהשופטים הניחו לעורכי הדין להתקוטט ביניהם וכמעט שלא התערבו. הייתה החלטה חשובה אחת שלהם שהביאה את ההגנה לבקש את פסילתם - שמיעת הנשים שהעידו על מעשיו של קצב שהתיישנו - אבל לא מעבר לזה. אולי בשל כך נדהמו כל כך אביגדור פלדמן, ציון אמיר ואבי לביא, כאשר פסק הדין היה כה חד-משמעי ואפילו חד-צדדי. עורכי דין מנסים ללמוד על הלך רוחם של השופטים מהערותיהם במהלך המשפט, והתמונה החלקית שנפרסה לנגד עינינו לא מרמזת במאומה על החומרה הצפויה של פסק הדין. הדבר הוא בהחלט לשבחם של ג'ורג' קרא, מרים סוקולוב ויהודית שבח.

מנכ"ל משרד התיירות. סמנכ"ל משרד התיירות. הממונה על מניעת הטרדה מינית בבית הנשיא. מנהלת הטקסים בלשכת הנשיא. עובדות במשרד התיירות. עובדות במשכן הנשיא. זוהי רשימה חלקית בלבד של מי ששמעו לאורך השנים תלונות על עבירות המין של משה קצב, ולא עשו את הדבר היחיד שצריכים היו לעשות: לפנות למשטרה. בדיעבד, כולם כמובן מספרים שנדהמו והתמלאו גועל ואמרו למתלוננות ללכת למשטרה. זה בדיעבד. מה אמרו בזמן אמת - קשה לדעת. ומדוע לא התלוננו בעצמם, כמו כל אזרח טוב שנודע לו על עבירה - את זה כנראה לעולם לא נדע. תירוצים והסברים יש בלי סוף. היו שחששו מפני השר ולימים הנשיא. היו שחשבו שזה לא עניינם. היו שסברו שרק הנפגעות צריכות להתלונן. היו אפילו מי שחשבו שהגורם המתאים איתו יש לברר את התלונות הוא משה קצב. איש מהם לא אמר שביקש ייעוץ משפטי כיצד לפעול, איש מהם לא אמר שהמשיך לעקוב אחרי המתרחש, איש מהם לא הציע למתלוננות לפנות למרכזים המסייעים לנשים במצבן. ניתן רק לקוות, שהדיו של משפט קצב יביאו לכך, שאם חלילה יתרחשו מקרים דומים - ומן הסתם הם מתרחשים כל יום בכל מיני רמות - הסביבה לא תנהג כמנהג שלושת הקופים שאינם רואים, אינם שומעים ואינם מדברים.