כאשר הנשיא אובמה, איש ביתי, מאולף ועצור, הודיע באישון לילה כי אצה לו הדרך לכנס עיתונאים כדי להודיע על אירוע הרה-עולם, עצרו הכל את נשימתם. יש שייחסו את זריזותו לחפזונו להציל את יוקרתו השוקעת מאז בחירות הביניים של אשתקד, ולקראת הבחירות הנשיאותיות של השנה הבאה. יש נדיבים ששייכו זאת לרגישותו הרבה ולאנושיותו המופלגת שלא אבתה לדחות עוד לקרובי הקורבנות ה-11 בספטמבר את תחושת ההקלה בהיוודע להם כי המפלצת ההיא נתפסה, הוצאה להורג והושלכה לידם על-מנת למנוע הקמת קבר ובניית מצבה, שהייתה הופכת למוקד עליה לרגל והתגבשות עוד מוקדי קנאות איסלאמית.
אובמה יכול היה להביע סימפטיה בעוד אשר בארה"ב ובעלי בריתה רבתה הצהלה על ההישג המבצעי והמודיעיני המרשים, שתוכנן והוכן במשך שנים, כפולה ומכופלת היא תחושת הסיפוק על כך שרב-הצוררים נשלח לעולמו, עולם השהידים, שאליו חינך דור שלם להגיע לפניו. בהקימו את תנועתו, הוא נשבע לערער את המערב וללחום ביהודים (לא בישראלים ולא בציונים). ללחום ביהודים פירושו להביא עליהם שואה חדשה. ומה רבה הייתה שמחתו, כאשר במנין 3000 הקרבנות של מגדלי התאומים, בהיותם מרכז פיננסי חשוב, מספרם של היהודים היה גדול במיוחד.
כשם שבהכחשת השואה שבה התמחו מוסלמים רבים, אין זה מפריע ל
אחמדינג'אד להכחיש את השואה, ובה בעת לחבור לשואפים לשואה חדשה, או להצטער על כך שהיטלר לא השלים את מלאכתו, כך בהתקפה על מגדלי התאומים, לא הפריע לבן-לאדן ולאנשיו לצהול על ריבוי היהודים שנפגעו, ובה בעת להסביר שרבים מהם ניצלו עקב ידיעה מוקדמת על העומד להתרחש שהניאה אותם מלבוא לעבודתם ביום הטבח.
לו היה הנשיא האמריקני אנושי ורגיש, הרי שביודעו את סמיכות הפרשיות בין השואה הקטנה ההיא שבה קיפחה ארה"ב 3000 מאנשיה, ובהם יהודים, לבין שואתנו הגדולה שבה נקפדו חייהם של 6 מיליון, שאותה ציינו ממש באותו יום של הודעתו הדרמטית, יכול היה אובמה להביע סימפטיה לעם ישראל ביום אסונו. הוא לא עשה זאת, כי ראשו ורובו מצוי במאבק נגד הטרור האיסלאמי העולמי, ממש כשם שרוזוולט היה טרוד במעשי המלחמה העולמית, ולא ההין להקדיש כל מאמץ או תשומת לב לסייע בגאולת היהודים הנרצחים במחנות, גם בשעה שיכול היה.
אובמה אומנם טרוד, אך לא באפגניסטן שבה יצא קודמו למלחמה זה עשור, ושבה איבדה ארה"ב אלף חיילים ומיליארדי דולרים כדי לגבור על הטליבאן ולתפוס את בן-לאדן. אותו מעסיקה דווקא הארץ השכנה, פקיסטן, בת בריתה כביכול של ארה"ב, המספקת בסיס וכוח חיות לטליבאן, וגם מחסה לאל-קאעידה, שאותה חיפש
ג'ורג' בוש בהרי ווזיריסטן, ולא מצא.
איש מבוקש כבן-לאדן לא יכול היה להסתתר בפקיסטן, ועוד בפרבר הבירה איסלאמבד, בנחלה רבת מגורים ומתקנים, ולא בהרים השבטיים באיזורי הגבול, ולא במערות עלומות באיזורי הספר, מבלי שהמודיעין הפקיסטני, רב-המוניטין והמעללים - שהיה אמור לשתף פעולה עם אמריקה, מיטיבתו רבת השנים - ידע על כך. הפעולה האמריקנית , לא זו בלבד שלא הייתה כרוכה בהסגרתו של בן-לאדן על-ידי פקיסטן, שנשיאה החלשלוש לא היה מסוגל לעמוד בה בגאון, אלא באה למרות ואף על-פי כן, ומשום כך הייתה כרוכה בפעולת קומנדו אמריקנית נועזת שגם הצלחתה המבצעית, לא רק המודיעינית, ראויה לשבח.
על ישראל ללמוד מכך שכדי לחסל ראשי אויבים ושהעולם יעבור על כך בשתיקה או יברך "אמן", יש להיות מעצמה גדולה ובעלת אמצעים. אותנו גינו כאשר חיסלנו את
אחמד יאסין, כאשר השמדנו את הכור העירקי, ואותנו הזהירו מפני חיסולו של ערפאת. האמריקנים לעומתנו ניסו לחסל את היטלר, צדו וחיסלו את
סדאם חוסיין, ואיש אינו מצייץ. בעוד שעל כל חיסול ממוקד שלנו המטירו עלינו גינויים ומחאות אינספור, החיסוליים היומיומיים שביצעו האמריקניים בתימן, באפגניסטן, באפגניסטן, בלוב ובעירק, עוברים בקול דממה דקה. על כל פגיעה אקראית שלנו באזרחים מזדעק העולם, אך בלוב, בעירק ובשאר מקומות לחימה היום, כמו בסרביה ובקוסובו אז - אין איש מוחה.
לקח נוסף לישראל הוא, שכאשר טוענים נגדנו, מעלילים עלינו ומשמיצים אותנו, עלינו להעז פנים ולהתלונן. עלינו להשוות בפומבי בין מעשינו לבין מעשיהם של שאר נלחמים בטרור, לעורר ויכוח ודיון בעצרת הכללית של האו"ם, במועצת הביטחון ובוועדה לזכויות האדם, גם אם לא נזכה להצלחות מיידיות. אם נציף אותם בטיעונינו, ונגבה אותם בראיות ובהוכחות, סופו שמשהו ידבק בדעת הקהל העולמית. במקום זאת אנו אנו רגילים לסגת, להתנצל ולהתגונן. החלש והמתנצל - לעולם יאבד את זקיפות קומתו ואת אמינותו לעומת עז הפנים שאינו חדל מהאשמת אחרים, כמו השליטים הערבים ה"משתגעים", שהעולם אץ לפייס אותם, ורק אם הם קמים עליו, הוא פנה נגדם.
