החסינות של אהוד ברק

שר הביטחון אהוד ברק העניק ראיון לעיתונאי גידי וייץ (הארץ, 06.05.11). ראיון מרתק. גם השאלות וגם התשובות. דבריו נדפסו על-פני שישה עמודי טקסט צפופים. מומלץ לקרוא. ברק מדבר בראיון הנרחב על אישים בכירים בפוליטיקה ובמערכת הציבורית, וגם על תמיכתו הגדולה, לדבריו, בעליונות שלטון החוק. ברק מסביר, בין היתר, כי הוא מותקף מכל עבר הן בשל זאת שממנו מצפים ליותר, והן מחמת זאת שעשה יותר מאחרים למיצוי הדין עם חשודים ו/או נאשמים בפלילים, ובכך הקים לעצמו יריבים רבים. בהקשרים אלה מאזכר ברק שורה של אישי ציבור שהסתבכו, בהם: אריאל ועמרי שרון, אריה דרעי, אביגדור ליברמן, אהוד אולמרט וחיים רמון. ברק מאזכר שוב ושוב, גם בראיונות קודמים שנתן, כי הוא האיש שהוביל לסילוקו של אולמרט מהשלטון בעקבות הפרשות הפליליות, בעוד שהאמת שונה: הוא - ברק, דווקא הביא להתארכות כהונתו של אולמרט ולהתחזקותו, כאשר הוא, ברק, הצטרף לממשלתו של אולמרט, בתקופה שפרשות אולמרט למיניהן כבר היו על-סדר היום הציבורי ונמצאו בשלב של בדיקה ו/או חקירה, ולאחר כשלונו הנורא של אולמרט במלחמת לבנון השנייה. ברק שינה כיוון והצטרף לדורשים בתקשורת את הסתלקותו של אולמרט רק לאחר שנוכח כי זמנו של אולמרט הולך-ואוזל בגלל השחיתות הנוראה שבה לקה, ולאחר שנוכח כי היועמ"ש והפרקליטות גמרו-אומר להגיש כתב אישום נגד אולמרט.

חסינות בעורמה ובתחבולה

אלא שגם לאחר קריאת הראיון, נותר אצלי טעם רע. במיוחד מכיוון שאני זוכר כיצד הצליח ברק, בעורמה ובתחבולה, להשיג לעצמו חסינות במערכת המשפטית בכלל, ואצל עדנה ארבל בפרט (המכהנת כיום כשופטת בית המשפט העליון):

• עם היבחרו לראשות הממשלה (1999) הוצע לעדנה ארבל, שכיהנה אז כפרקליטת המדינה, להתמנות לתפקיד שר המשפטים. ההצעה לא הייתה ריאלית. מיותר כמעט לציין שברק, איש נבון ומתוחכם, יכול היה להעריך בעצמו, ומראש, את סירובה;

• זמן קצר לאחר כניסתו של ברק לתפקיד ראש הממשלה, החלו כמה גורמים לפעול מאחורי הקלעים כדי לסדר ג'ובים לאורי ארבל, בעלה של פרקליטת המדינה. נעשה מאמץ במיוחד בחברות ציבוריות - למנותו כדירקטור ו/או כיועץ. כשחשפתי זאת בזמנו, לאחר שכבר הוצג המינוי בחברה ספציפית, הוסר המינוי מסדר-היום;

• הפעולות הנ"ל נעשו כאשר בפני הפרקליטה ארבל היו תלויות ועומדות תלונות נגד אהוד ברק ואנשיו בפרשת העמותות, מה שמדיף חשד לפיו מלכתחילה נעשו הפעולות הנ"ל בניסיון להשפיע עליה להימנע מקבלת החלטות רעות לברק;

• עשרות מיליוני ש"ח קיבלו ברק ואנשיו, שלא כדין, במהלך קמפיין הבחירות. הכספים שימשו לקמפיין אגרסיבי שהצליח מעבר למשוער. חשפתי זאת לראשונה עוד לפני הבחירות, במרוצת הקמפיין, על-פני כמה עמודים במדורי דאז בעיתון מעריב;

• ארבל, כפרקליטת המדינה, אמורה הייתה לפסול עצמה, או לקבל החלטות שעיקרן: פתיחת חקירה משטרתית נגד ברק. אלא שארבל, שקיבלה גם תלונה רשמית מצד ח"כ מיכאל איתן, מיסמסה את תהליכי קבלת ההחלטות. כידוע, פתיחת חקירה נגד ראש ממשלה נתונה אומנם בידיו של היועץ המשפטי לממשלה בלבד, אך סוד גלוי הוא כי פרקליט המדינה משמש איש מרכזי בתהליכי קבלת ההחלטות, וביחסים שהיו אז בין ארבל לבין אליקים רובינשטיין (היועמ"ש) נחשבה ארבל כפרקליטה חזקה מאוד שבכוחה היה להוציא אל הפועל כמעט כל החלטה שבה חפצה. כך עשתה למשל בפרשת שרון. אלא שארבל שתקה, במקרה של ברק, ולא טרחה להוציא מידיה את התיק הנפיץ, על-אף שהייתה נגועה בניגוד עניינים ברור. בכך עשתה שירות גדול לברק;

• בסופו של דבר, ובעקבות חשיפות חוזרות ונשנות ב-News1, נפתחה כידוע חקירה פלילית בהוראת היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין - אך זאת רק לאחר שמבקר המדינה אמר את דברו, ולאחר שברק כבר סיים כהונתו כראש ממשלה.

החקירה המאוחרת נכשלה

החקירה שהחלה באיחור, נכשלה. מקורביו של ברק, ובראשם יצחק הרצוג, שמרו על זכות השתיקה. החוקרים לא הצליחו להגיע לחקר האמת. מחמת זאת התקבלה ההחלטה לגנוז את תיק החקירה ככל שמדובר בברק ובמקורביו הבכירים. גם ההחלטה להעמיד לדין את טל זילברשטיין, התמסמסה בסופו של דבר. העובדות הנ"ל היו ידועות לרבים וטובים: עדנה ארבל מגוננת על ברק מפני צעדים פליליים, והוא - לפני או אחרי, פועל לקידומה, ואנשיו פועלים לסידור ג'וב לבעלה הנפלא. אף-על-פי-כן, נמנעה התקשורת לעסוק בכך. שכן: ארבל הייתה אז יקירתם של כמה כלי תקשורת, ובראשם העיתונים ידיעות אחרונות והארץ. ברק עצמו זכה למנות גדושות של אהדה בתחומים אלה, במיוחד מצד המערכת המשפטית, מכיוון שהוא יצא להגנתם (להגנתו) גם כאשר עמד הדבר בסתירה לטובת הציבור: ברק הקפיד לצאת נגד יוזמות חקיקה שנגדו את האינטרסים הצרים של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש; הוא נאבק למינויו של ניצב משה מזרחי (יקירה של ארבל ושותפה למבצעים בעייתיים) לתפקיד ראש אגף החקירות במשטרה, למרות העבירות הפליליות החמורות שביצע מזרחי בפרשת האזנות הסתר; הוא טירפד ניסיונות אמיצים שנעשו להביא לפיצול תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה (המשמש גם כתובע ראשי וגם כיועץ משפטי לממשלה, תפקיד שמובנה בו ניגוד עניינים); הוא הקפיד לגנות את מבקריה של המערכת המשפטית, גם כאשר אלו העלו ביקורת עניינית ומוצדקת נגד שופטים בכירים ו/או פרקליט המדינה ו/או היועץ המשפטי לממשלה ו/או נגד המשטרה; והוא גייס את מפלגתו - אפילו במסגרת ההסכם הקואליציוני, כדי לכפות עליונות מערכת המשפט על-יתר הרשויות. ברק התעלם מהחובה לדבוק בעיקריו הבסיסי של הפרדת הרשויות ומעיקרון-העל לפיו הריבון הוא העם, באמצעות נציגיו בכנסת.

ברק השיג את מבוקשו: חסינות

ברק פעל בעורמה ובתחבולה כדי להשיג לעצמו חסינות. ניסיון העבר מלמד כי ברק השיג את מבוקשו: בפרשת העמותות הוא לא הועמד לדין, למרות שידע על עשרות מיליוני ש"ח שהתקבלו שלא כחוק ושימשו לקמפיין הבחירות שלו; בפרשת העובדת הזרה שהועסקה בביתו ושירתה גם אותו הוא אפילו לא נחקר, לאחר שהותיר את רעייתו לבדה עם רישום פלילי; בפרשת כספי הנאמנות הוא מטופל על-ידי מבקר המדינה בלבד, למרות המידע והמסמכים המלמדים כי מדובר במעשים הטעונים חקירה משטרתית. אופן שרידותו של ברק במערכת הפוליטית יכול ללמד כי ניתן לשחד מערכות שלמות ולזכות בתמורה לחסינות. די בכך שתצא להגנתם של בכירים במערכת המשפטית, ודי בכך שתציע להם תפקיד בכיר, ודי שאנשיך יטפלו במקורביהם, כדי שאלה ייטו לך חסד ויימנעו ממיצוי הדין נגדך. זו מסקנה עצובה, אך לזכות ברק יאמר כי הוא היטיב להבינה ולנצלה לתועלתו.