ב-9 במאי יציינו בעולם את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. בכל המדינות שלחמו נגד גרמניה מציינים יום זה בטקסים ובאירועים ממלכתיים גדולים וגם באירועים עממיים, וברוסיה זהו החג רב המשמעות ביותר מכל חגי השנה. לנו יש מניה נכבדת בניצחון הזה: מיליון חיילים יהודים לחמו בשורות הצבאות שניצחו את צבאותיהן של גרמניה, יפן ואיטליה, שאליהם הצטרפו גם צבאות הונגריים, רומניים, אוקראינים, קרואטיים, פיניים, ספרדים ואחרים.
את מספר הלוחמים היהודים קיבלתי לפני שנים רבות מן הרמטכ"ל החמישי של צה"ל, חיים לסקוב, בעת שהיה נשיא האיגוד העולמי של החיילים היהודים המשוחררים, לשידור בתוכנית רדיו. בהכנת התוכנית מצאתי בישראל - לבד, כמובן, מאנשי הבריגדה היהודית מארץ ישראל שלחמה היטב בצפון איטליה נגד חטיבה גרמנית מובחרת - חיילים, טייסים ומלחים שהיו בכל הזירות המרכזיות של המלחמה. אני זוכר במיוחד ראיון עם צלם חיפאי, יקה נחמד, ששירת כל המלחמה בצוללת בריטית, וביום הניצחון נכנס עם הצוללת שלו לנמל המבורג ומצא את עצמו מול קצין צי גרמני בכיר ביותר שמסר לו בהכנעה את השליטה הישירה על עשרות צוללות שהטביעו ספינות קרב ואניות סוחר בריטיות ואמריקניות רבות בחמש שנות מלחמה באוקינוס האטלנטי.
בכל הצבאות דוברי האנגלית, הצרפתית (כולל לגיון הזרים), הפולנית וכולי היו יהודים רבים בדרג הלוחם ובכל רמות הפיקוד, וכאן בישראל היכרנו מקרוב את קולונל דוד מרכוס שבא אלינו במלחמת השחרור ונהרג בקרבות על הדרך לירושלים. הם השתתפו בכל הקרבות הקשים ביותר ובכללם בכרתים, באל-עלמיין, במונטה קסינו, בנורמנדי, בכיבוש צרפת, במלחמת הבליטה ועוד. ליהודים היה ייצוג נכבד גם ביחידות קומנדו וביחידות מיוחדות. בין היתר היכרתי כמה ירושלמים שנלחמו נגד האיטלקים באתיופיה בפיקודו של ווינגייט, ושלאחר מכן המשיכו להילחם בצפון אפריקה ובאירופה. יהודים אמריקנים לחמו בהמוניהם נגד יפן בשורות הנחתים והצי, וגם כיום אפשר לשמוע מפיהם של זקנים מארה"ב עדות ממקור ראשון על הקרבות והנחיתות בפיליפינים, באיי מריאנה, בטראווה, באיוו ג'ימה, בגוודלקנאל ובאוקינאווה. אלה המשיכו להילחם בחירוק שיניים עד אוגוסט 1945, כאשר בכל מקום כבר חגגו את הניצחון באירופה.
ואולם מעל לכל, מתנשא חלקם של היהודים במלחמתה של רוסיה. זאת הייתה באמת מלחמת גוג ומגוג, והיא האפילה בגודלה, באכזריותה, בקשיחותה ובעוצמות ההרסניות שהשתחררו מתוכה, על כל מלחמה אחרת המתועדת בהיסטוריה הצבאית. המלחמה ברוסיה תבעה ממיליוני חיילים בצבא האדום לחצות במשך ארבע שנים כל גבול ידוע של סיבולת, התגברות על פחד, דבקות במטרה, הקרבה ואהבת מולדת. שנאתם של הרוסים לפולש הגרמני והבוז המתנשא של הגרמנים כלפי הסלאבים, הדו-קרב האישי בין שני הדיקטטורים העריצים (גם כלפי הגנרלים שלהם עצמם) שבשלבים מסויימים ניהלו ישירות את מהלכי המלחמה עד לרמה של חטיבה ולפעמים אפילו של גדוד, האופן שבו הטילו לזירות הלחימה עוד מיליון ועוד מיליון, הטוטאליות שבה התנפלו שני הצבאות העצומים, ובעצם שני העמים, זה על זה מתוך ידיעה, שכדי להתקיים, יש להכחיד את האחר - כל זה הוא בלתי נתפס בתודעתו של מי שלא היה שם.
לא רק פירוט אינסופי של זוועות חלקם של יהודי בריה"מ במאבק האיתנים הזה הוא אדיר. מי שעומד בתוך חלל האנדרטה הכבירה המתנשאת בקייב גבוה מעל לדנייפר ויודע לקרוא אותיות קיריליות, אינו יכול שלא להבחין במספר הרב של שמות יהודיים ברשימת גיבורי בריה"מ החקוקים על הקירות הפנימיים. בין מקבלי האות המיוחד הזה, וגם בין בעלי עיטור הדגל האדום ועיטורים נחשבים אחרים, יש גם שמות רבים של בחורות ונשים יהודיות, טייסות של מטוסי קרב מדגם שטורמוביק ויו-טו, צלפיות, קשריות קרביות, טנקיסטיות (הן התיישבו בתוך הטנקים לאחר שייצרו אותם במו ידיהן במפעלים באוראל) וחובשות קרביות שגררו פצועים רבים מתוך האש, שרבות מהן נפצעו או נהרגו בעצמן. לא מעטות מהן היו לפני המלחמה סטודנטיות, רקדניות, מוסיקאיות ושחקניות תיאטרון מבטיחות. הבנות הללו היו מגוייסות לחלוטין למלחמה בגרמנים.
כיום, לאחר פתיחת הארכיונים ברוסיה ובשטחים שכבשו הגרמנים, ניתן לקרוא על המלחמה הזאת בספרי היסטוריה המביאים את העובדות באופן מלא יותר מבעבר. פה ושם יש ספרים המצליחים להעביר לקורא גם "צבע אנושי", כמו ספרו של אנטוני ביוור "סטלינגרד", שהוא גם היסטוריה וגם ספרות, אשר גם מתאר את המהלכים המקצועיים של המערכה האימתנית וגם מחיה באופן מכמיר לב את מה שעבר על הלוחמים ועל האזרחים שהיו באזורי הלחימה. אך ספרים אינם יכולים לבוא במקום עדות חיה מפי מי שהיה שם בעצמו. כדאי מאוד לגבות עדויות מוקלטות מהחיילים הוותיקים שחיים כאן עמנו, ולא רק בהקשר של השואה ו"יד ושם", אלא בהקשר של היסטוריה צבאית יהודית.
ביום שני ה-9 במאי הם יצעדו ברחובותינו, נושאים דגלים, חבושים בכובעים צבאיים ועטורי מדליות על מקטורניהם הישנים אך המגוהצים היטב. הם יתקבלו באדישות, כאילו מדובר בסרח עודף של יום השואה. הישראלים אינם טורחים לשבת עם העולים הזקנים ולשמוע מהם איך נלחמו. הישראלי אינו מעוניין לשמוע על מלחמתה של רוסיה. הוא אינו רוצה לשמוע כי מבין כל עשרה חיילים שנפלו במלחמת העולם השנייה שמונה היו רוסים, כי בסך-הכל היו לצבא האדום כמעט 9 מיליון הרוגים ו-18 מיליון פצועים, כי מבין 4.5 מיליון השבויים הרוסיים שנפלו בידי הוורמאכט, חזרו בחיים רק מיליון ו-800 אלף, וכי מספרם של אזרחי בריה"מ שמתו במלחמה נאמד ב-18 מיליון, כלומר שבסכך הכל מספר ההרוגים הרוסיים במלחמה מתקרב לכ-27 מיליון - כמעט פי-חמישה ממספר ההרוגים הגרמניים במלחמה.
כל זה אינו מעניין את הישראלים, על-אף שליהודים יש בתוך המניין הזה חלק הרבה יותר גדול מחלקם באוכלוסיה. גם לא מעניין את הישראלים של היום שהתרבות הצבאית הרוסית האדומה ("מפקד" ולא "קצין", "צבא העם", "אנשי פנפילוב", "עם בודיוני נסתערה, עם וורושילוב נמגרה", "לא הטנק ינצח אלא האדם" וכולי) עיצבה את התרבות הצבאית שלנו בכל שנות המדינה בדרך וב-21 השנים שאחרי הקמת המדינה. למי שנולד כאן אחרי מלחמת לבנון הראשונה, נראית כל המלחמה ברוסיה מעין ריטואל של זקנים המתעקשים לנפנף במשהו ששייך לעבר הרחוק, הקשור אלינו בערך כמו מלחמת קרים או מלחמות נפוליון. גישה מוטעית זאת היא תוצאה של כישלון שרי החינוך בממשלות ישראל ב-32 השנים האחרונות, שאינם רגישים להיסטוריה ואינם מבינים כי החייאתה בלב התלמידים היא ה"ליבה" האמיתית, וכי היסטוריה כוללת גם היסטוריה צבאית יהודית ולא רק לעיסה טכנית של זוועות השואה שרק מרחיקה את התיכוניסטים מהן. אולי בכל זאת כדאי לתת להם לשמוע גם את סיפורו של יהודי שהתחיל את המלחמה כפליט צעיר מפולין, שחצה את הנהר בוג אל השטח הרוסי וסיים אותה כמפקד גדוד קוזאקים בחזית הדון? אולי זה דווקא כן ידליק אותם?
היהודים הם עם לוחם. גם בגלות. בקרב יהודי אודסה, אודסה הישנה כמובן, תמיד נחשב השירות בחיל הפרשים של הצאר ליוקרתי. במלחמת העולם הראשונה שירתו בצבא הקיסר הגרמני עשרות אלפי יהודים - רבים בתפקידי קצונה. הם היו מיטב הסטודנטים היהודיים מברלין, מהיידלברג, מגטינגן. מספר הנופלים ומקבלי האותות ביניהם היה גדול ביחס לחלקם באוכלוסיה. ליהודים יש ייצוג נכבד בדור האינטלקטואלים והמשוררים הלוחמים הבריטים שנפלו במלחמת העולם הראשונה. במלחמת האזרחים בספרד היו היהודים יותר ממחצית המתנדבים לבריגדות הבינלאומיות ובשירות הרפואי של הבריגדות - רוב מוחלט. רבים מאנשי המחתרת הצרפתית היו יהודים, ובצבא צרפת החופשית היו יהודים רבים ובהם טייסי קרב וטייסי הפצצה לא מעטים. אחד מחבריו היהודים הצרפתים של כותב מאמר זה למד בגיל 17 להטיס מטוס קרב ויצא להילחם מעל גרמניה עוד לפני שלמד לנהוג במכונית, וכשנכנס בפעם הראשונה למכונית, חשב שמושכים את ההגה לאחור.
מלחמתם של החיילים היהודים נגד גרמניה הנאצית היא השיא של הצבאיות היהודית מחוץ לישראל. אם ועדת השרים לסמלים ולטקסים תהפוך את יום הניצחון על גרמניה הנאצית ליום משמעותי באמת בחיים הציבוריים בישראל, יהיה לכך גם ערך פוליטי וגם ערך תרבותי וגם ערך חינוכי. בימינו רואים הרוסים בישראל מדינה אחות להם מבחינה תרבותית, משום שהיא המדינה היחידה שאינה בתחומי בריה"מ לשעבר, שבה נשמעת השפה הרוסית בחוצות הערים ובאמצעי התקשורת ושיש בה עיתונות וספרות רוסית חיה. אם נעניק חשיבות ממלכתית ליום הניצחון ונדגיש את המאבק המשותף של שני עמינו נגד גרמניה הנאצית, הרוסים לא יישארו אדישים, ונעשה בכך שירות טוב לקשרינו הבינלאומיים עמם. אך מעל לכל, קביעת יום ניצחון הוא כמובן אינו מעשה פוליטי אלא תרבותי וחינוכי. הוא יסייע לנו להבין טוב יותר מי אנחנו, מהו עברנו האמיתי ומניין אנו יכולים לשאוב גם כיום כוחות נפש לאומיים.
