בשלב ראשון, קיבל קצב, כמה ימי חסד ע"י דחיית תחילת ריצוי המאסר, עד לדיון בבקשה עצמה ולגופה.
בקשות לעיכוב ביצוע מאסר העיקרון הכללי, לאור תקדימי העבר, שבמקרים של הרשעה בעבירות חמורות כשלצידן מאסר בפועל ממושך, אין עיכוב ביצוע בכלל, או מעבר לזה שניתן בבית משפט לצורך הכנות וסידורים. הנוהל במקרים אלה, אומר, שגם אם הערעור ישמע במהלך השנה הקרובה, הרי עונש מאסר ממושך אינו פוגם בהליך הערעור, גם אם העונש יקוצר בשלב הערעור.
נוהל זה נסמך על העיקרון שעונש יש לבצע עם השמעת גזר הדין, במיוחד אם מדובר בעונש לתקופה ארוכה בעבירות של פשע או פשע חמור. דחיית ביצוע העונש - עקרונות בית המשפט העליון, לא ממהר לדחות ביצוע גזר הדין בעבירות חמורות אלא במקרים חריגים.
כאשר כתב הערעור מגלה טעויות משפטיות, חריגות מסמכות, או מסקנות עובדתיות לא נכונות ואפילו פרשנות מרחיקת לכת, או הבנת הזירה בצורה מוטעית - יטה בית המשפט העליון לדחות את ביצוע העונש עד גמר הערעור, כדי למנוע עיוות דין או עוול מיותר למערער. אבל רצוי לסייג, המקרים האלה הם חריגים ביותר.
העיקרון המנחה בבקשת הדחייה לגבי כל המקרים מהקלים עד הקשים הם סיכויי הערעור, על-פי העולה מכתב הערעור. מכאן שיש להשקיע בערעור, בצורה מתומצת, אך עניינית, את הטענות העובדתיות ובעיקר המשפטיות, המצביעות על-פי טענת המערער, את הטעויות שעשה בית משפט קמא, בהבנה, בפרשנות ובמסקנות שהוציא מחומרי החקירה, העדויות והמסמכים.
בית משפט לערעורים - לא שומע עדים, לא מקבל ראויות חדשות, לא יכול להתרשם מעדים ובודק את התיק בצורה יבשה למדי. מתי יכול בית משפט לערעורים לקבל ראיות חדשות או אפילו לשמוע עדים. המקרים הם בודדים ויוצאי דופן ומספר המקרים בפסיקה הוא מועט וחריג ביותר.
כאשר המערער יכול להצביע על ראיות ו/או עדים שיכולים לשנות דרמטית את הכרעת הדין, שלא היו ידועים לצדדים בשעת החקירה והמשפט, או שהתגלו רק לאחר תום המשפט והם בעלי משקל ראייתי מכריע (בעיקר לטובת המערער), יכול בית משפט לערעורים, מטעמי כללי הצדק הטבעי, להרשות להביא עדויות וראיות חדשות, כדי שהצדק יעשה ויראה. אך כפי שציינתי, מדובר במקרים יוצאי דופן וחריגים.
הסיכויים של הנשיא קצב תיאורטית הסיכויים להצליח בערעור, נראים סבירים למדי. להצליח - אין פירושו זיכוי מוחלט דווקא, שיכול לקרות, אלא גם זיכוי חלקי, מחלק מסעיפי האישום וכמובן גם הקלה בעונש משמעותית.
אלמנט נוסף שיש לקחת בחשבון: בית המשפט העליון בערעור על בית משפט מחוזי, לא ממהר להפוך את הכרעת הדין, אם אין טעויות משפטיות ועובדתיות בולטות שלא ניתן ליישב אותן או להתעלם מהן.
יש הטוענים כי בית המשפט העליון, לא פעם שומר ומגן על המערכת מפני ביקורת ציבורית, כמו כל גוף מקצועי המגן על עצמו כבודו ומעמדו. אך מאידך, יש הרבה דוגמאות לניצחון התבונה המשפטית - לאמור: החלטות אמיצות המחזקות את אמון הציבור במערכת המשפט, מקצועותיה, היותה מגן הציבור וערכיה, וגם בנכונותה להפוך פסקי דין שנדמה שנכתבו ונסגרו הרמטית בפני הערעור.
בכל המקרים בהם אנשים זוכו בעליון - או במחוזי, הן בערעורים רגילים והן כתוצאה ממשפטים חוזרים, גם אחרי שנים, הם הוכחה ניצחת לכך.
ערעור הנשיא קצב מבלי להכיר את תיק הראיות על בוריו, כמו הסנגוריה, הרי התנהלות המשטרה והפרקליטות בתיק זה, לרבות הופעותיו והצהרותיו של היועץ המשפטי לממשלה דאז
מני מזוז, היו שערורייתיות למדי. כאשר מני מזוז וצוות הפרקליטות מצהירים בפני בג"צ, שחומר הראיות בתיק חלש וגבולי, שהמתלוננות לא אמינות ב-100%, ויש חשש לגבי הרשעה בעבירות האונס. לפתע, היוצרות מתהפכות עקב ביטול "עסקת הטיעון" החלומית לקצב, ומגישים כתב אישום חדש על שני מקרי אונס - והוא גם מורשע בהם.
ההרגשה המשפטית - לא נוחה ולא מוסברת.
הכרעת הדין של המחוזי כבר כתבתי על כך, מיד עם פרסום הכרעת הדין. מדובר בהחלטה חד-צדדית, גורפת, חד מימדית, המאמצת את גרסת המתלוננת והפרקליטות על כל קרביה ומרכיביה.
הכרעת דין מעין זו גורמת לחשש של עיוות דין ואי צדק. לא בשל טענותיו של קצב, לא בשל העובדה שסביר שהוא אשם - אלא בשל העובדה שלא נמצאו בעובדות הרבות שהסנגוריה הציגה, תימוכין לגרסתו ולו החלקית ולו המצומצמת למה שאכן היה וקרה בפועל.
בית המפשט המחוזי - דחה מכל וכל את כל טענותיו, גרסותיו ופרשנותו ואימץ גרסאות שנתמכו ע"י הסברים קלושים ורופפים של פסיכיאטרים שפירשו את הלך הרוח ומצבם הרגשי של המתלוננות בניגוד לממצאים העובדתיים והראיות בכתב ידן וגרסתן המוקדמות והראשוניות.
לכן הערכתי האישי היא שבית המשפט העליון יכול ורשאי להתערב בממצאים, במסקנות ובניתוח המשפטי, ויש בסיס להתערבות ושינוי הכרעת הדין, אם לא במלואה אז בחלקה. אבל לכך צריך אומץ לב משפטי וחוש צדק מפותח.
עניין העונש וההרשעה הציבורית בשלב גזר הדין, שופטת המיעוט, העבירה ביקורת נוקבת על התנהלות גורמי האכיפה והתקשורת, בכל הנוגע למשפט השדה הציבורי שנעשה לקצב. ואכן במקרה קצב - התקשורת והמסע הציבורי כנגדו ע"י עמותות נשים, אנשי ציבור, בעלי אינטרסים פוליטיים, כולל ח"כים נוסח שלי יחימוביץ, עשו לקצב "משפט שדה", ביחד עם קרקס תקשורתי.
הרשעה ציבורית מול הרשעה משפטית יש פער מהותי בין הרשעה ציבורית, שאינה דורשת ראיות רבות, לא חקירה נגדית, לא אמת מושלמת ומסתפקת בסיפורים כלליים, כותרות, רכילות, הדלפות מגמתיות, כדי ליצור דמות מאיימת או מפלצתית, דוגמת רודף נשים או אנס סידרתי. הדוגמה הבולטת בפער בין הרשעה ציבורית למשפטית - ניתנה רק לאחרונה בהרשעת כנופיית בריונים שגרמו למותו של אזרח שקט ותמים, שיצא לטייל עם משפחתו על הטיילת ליד ת"א.
רצח קרפ - כך כונה המעשה ע"י התקשורת והציבור במידה רבה בצדק, התברר לאחר משפט ארוך כהרשעה בהריגה בלבד. הוא שאמרתי - בית המשפט פועל לפי עקרונות משפטיים מובהקים ואילו התקשורת והציבור, לפי המעשה החיצוני, התוצאה והלך הרוח הציבורי.
אכן נכון - יש פער לא מוסבר משפטית, בין רצח בכוונה תחילה - לבין הריגה או גרם מוות של אדם ע"י קבוצת בריונים שמכה אותו מביאה למותו.
הכנת תיקון לחוק שיביא למדרג חדש בין רצח להריגה ויסתום את "החור השחור" הזה הוא מבורך ובמקומו. ובאשר לערעור קצב - ימים יגידו והעליון יחליט.
