נוטים לחשוב ולהאשים דתות בכל החוליים בעולם, בין אם מידיעה (צרה ומוגבלת) או מסתם בורות, אבל ברור לכל בר-דעת שאין בין זה לבין המציאות ההיסטורית דבר וחצי דבר, והאשם נופל עלינו כבני-אדם, בלי קשר להיותנו מאמינים באל כזה או אחר, בפסל וברוח הקודש או סוגדים בעיוורון לבשר ודם.
בסופו של דבר, ההחלטה לצאת למלחמה מונעת ממניעים אנושיים וארציים, כמו יצר הנקמה, משחקי כבוד, בצע כסף, יצר השליטה, אינטרסים אישיים; והאריזה, הסיבה ליציאה למלחמה, לעיתים נאמרת בריש גלי ולעיתים מסתתרת מאחורי מארג של משפטים אלמותיים או סימוכין דתי אמיתי או מופרך.
ביום הזיכרון אנו זוכרים את מתינו, נעצבים לרגע ומיד רצים לחגוג את עצמאותנו, אך האם אנו חושבים גם על הסיבות והדרכים שימנעו מאיתנו להוסיף שמות בשנה הבאה? האם ישנה דרך להימנע מנפילה לתוך מלכודת של מלחמה שנפתחה ללא סיבה עילאית ובעצם פרצה רק בגלל גחמה אנושית רגעית, שתעלה בדמים רבים? כנראה שלא; ואם כן, אז מהי הדרך הנכונה?
אני לא אדם דתי, לפחות לא לפי ההגדרות החלולות של דתיים מטעם עצמם, אבל אני מבין היטב את המשמעויות של חיינו כיהודים במדינת היהודים. גדלתי בבית יהודי, כשר למהדרין, שבו כיבדו את האדם באשר הוא אדם, לא הטיפו לשנאה, גם לא למרים שבאויבינו, לא חינכו להרוג ולחסל סתם כך, כי מישהו פקד עלינו לעשות כן, אבל כן הראו לנו שיש לנו אחריות כבני-אדם שחיים בחברה, לעשות למענה אבל גם למען עצמך, ואין כל פסול לשלב בין השניים, וכבני-אדם, החפצים בחיים, לא ללכת בעיניים עצומות אחרי אדם אחר, בין אם הוא מנהיג דתי שחי לו בעיר/מדינה שמחליט מי ראוי ומי לא, או לפעול באוטומט בעקבות תרגום דבריו, לחומרה, של אדם אחד, שיחליט עבורנו כיצד לחיות ושהאדמה שעליה אנו חיים, כבר לא שלנו, כי הוא שם החליט, על דעת עצמו, להחריב כל דבר ששונה מהאמונה שלו.
אז במקום לעסוק באריזות או ליפול במלכודת השקרים של יוזמי המלחמות, הגיע הזמן לראות נכוחה את המציאות ולהחליט האם אנו רוצים לתת לאנשים שמונעים מיצרים אנושיים כמו שנאה, נקמה, כבוד אישי ורצון בשליטה, להוביל אותנו שוב למלחמה, או לעשות כל שביכולתנו לחשוף את השקרים, להסיר את המסכות, להתנהל בדרך חכמה יותר, ולא רק כי אנחנו צודקים, אלא כי אנחנו בוחרים בחיים. לא לפחד לומר את האמת בפניהם של הצבועים, בין אם הם סוגדים לאיש, לפסל, למטבע או לנוזל השחור, לקום ולהגיד כי חזרנו לכור מחצבתנו, לחיות בארצנו, והאפשרות שמישהו יחליט עבורנו, מבית או מחוץ, לאבד עצמנו לדעת, ולאבד בדרך את טובי בנינו ובנותינו, פשוט לא קיימת, אנחנו לא רוצים בה חלק, ואין לנו כל רצון להשתתף בחגיגת הדמים שמארגנים לנו כל שנה, האוחזים בספרי השקר שידיהם מגואלות בדם של חפים מפשע, של מיליוני הרוגים אנונימיים, של רצח עם שלא רשום בשום מקום.
הגיע הזמן לומר למי שבוחר במוות, מכל סיבה שהיא, כי הוא ישלם את מחיר הבחירה שלו ולא תעמוד לו הזכות להצהרה מזויפת, לאחר שיפסיד במערכה, כי מדובר בפשעי מלחמה או בפשעים נגד האנושות.
הגיע הזמן לשנות את סדר המילים בדבריה של גולדה מאיר: אנו כועסים עליהם שגרמו לנו לאבד את טובי בנינו, על הבנים שלהם הם היו צריכים לשמור בעצמם.
