פרק מתוך הספר "מראה סדוקה" המתאר מפגש בין הלום קרב - הכותב - לבין המטפל שלו. תיאור זה הוא תיאור המשקף את מציאות חייהם של הלומי הקרב, המטופלים בבעייתם באהבה רבה, אולם בסופו של דבר נשארים למעשה רק עם עצמם, גם במהלך הטיפול בו שותף, לכאורה, גורם נוסף - הגורם המטפל. הספר עצמו עוסק במלחמת יום כיפור ובתיאור קרב החווה הסינית מבעד לעיניו של מפקד טנק מגובה תעלת ההשקיה בחווה. יום חמישי שלפני יום הזיכרון 2004 התחיל באופן מסויט. כהרגלי מדי בוקר, אספתי בשש וחצי את העיתונים מסף דלתי, הכנתי לעצמי את ספל הקפה הראשון של הבוקר והתחלתי לעלעל בידיעות אחרונות ואחריו במעריב. ואז חטפתי אגרוף לפרצוף. מעל כותרת העיתון התנוססה הפניה לכתבה על החווה הסינית במוסף סוף השבוע של העיתון. רפרוף על כותרות המשנה בכתבה זרק אותי שוב למאורעות המלחמה. החלטתי לא לקרוא את הכתבה וחשבתי לבטל את פגישתי הקבועה עם גיא, כפי שנהגתי לעשות לפני כל יום כיפור ויום זיכרון. בסביבות עשר יצאתי לסידורים, ואז גמלה בלבי ההחלטה לא לבטל הפעם, כדי שנוכל להתחיל בהקלטת מפגשינו במטרה לשבור את המחסום שנוצר בינינו, מיידית, עם העלאת נושא החווה והמלחמה, מתוך כוונה שאיעזר בקלטת, המתעדת את המפגש בינינו לשבירת המחסום שנוצר במעמד זה של פגישתנו.
הגעתי לפגישה מצויד במכשיר הקלטה, והתמסרנו לריטואל הקבוע של הכנת הקפה. גיא הלך להביא חלב ואני הרתחתי את המים והפעלתי את מכשיר ההקלטה. דיברנו על הא ועל דא, התבדחנו, וכל הזמן הזה הקליטה אותנו הקופסה השחורה, כאילו ניחשה שהכל העמדת-פנים לפני שנוכל לגעת בלב העניין.
אז הובלתי אותנו לדבר האמיתי - תמיד אני הוא שהוביל, משום מה, לדבר האמיתי - לסיבת הקלטת הפגישה. תחילה סיפרתי לגיא על הסנוקרת שחטפתי הבוקר ואילו גיא ניסה להסביר לי בדרכו המלומדה את פשר "חוויית" הטראומה העוברת עלי. כזה הוא גיא, כדי לתת לי הרגשה טובה נהג לחלוק עמי תזות מקצועיות ולתת הרגשה שבסך-הכל מדובר בשיחה בין שני אנשים משכילים בפקולטה למדעי המוח. בעת שניסה גיא להסביר לי את מהות הטראומה ואת הסיבות להתנהלותי במפגשים הרבים שעברנו, כבר לא נמצאתי שם. הרגשת מחנק אפפה אותי, זיעה קרה כיסתה את גופי וכמו שקרה לא פעם במפגשים איתו, נשברתי. כשאני נשבר, איני יכול לתפקד או להגיב. קולו של גיא נשמע כמו זמזום טורדני, ראשי מתרוקן ממחשבות, ורק תחושת החנק מטפסת במעלה הסרעפת, ואוחזת בצווארי בלפיתה בלתי מתפשרת. איני יכול לעשות דבר ואני מרגיש אבוד וחסר-אונים. גיא מנסה להגיע אלי בעזרת מילותיו ולהיות שותף לרגשותיי, אך הוא יודע שבמצבי זה אין לי שותפים. איני רוצה שותפים ואיני זקוק לשותפים.
אט-אט "חזרתי" לעצמי והתחלתי להגיב לדבריו של גיא, שבעקשנות ראויה לציון ניסה לדלות ממני תיאור של מה שעבר עלי. ולך תסביר לבן-אדם שאני בסך-הכל רוצה להגיע הביתה בשלום ללא שבירות מיותרות. לך תסביר לבן-אדם שאני מפחד פחד מוות מיום הזיכרון, עד כדי כך שהוא מגמד את טראומת החווה הסינית. לך תסביר לו שאני מפחד ביום כזה לשבת עם אשתי וילדיי מול הטלוויזיה שמא אתפרק מולם לגורמים - ומזל גדול יש לי שאשתי משלחת אותי לחדרי ברגע שהיא קולטת שרגע השבירה קרב.
בהתעלמו מניסיונותיי להסביר לו שזהו, חאלס, נמאס לנו לנסות לגעת ולהיכוות בכל פעם מחדש, התעקש גיא להתמיד בקו הטיפולי שלו ולהחזיר אותי שנית לחווה הסינית. התחלתי לתאר בנימה מרוחקת ובקור רוח, כאילו דיברתי על משהו שרחוק ממני ואינו נוגע לי. הלוואי. אולם עד מהרה נבקעו בקיעים בחומת ההגנה שלי ושוב נשברתי. גיא עודד אותי להמשיך לספר את חוויותיי מהחווה וההתרסקות הבאה לא איחרה לבוא. דקות ארוכות חלפו עד שאספתי את השברים והמשכתי את סיפורי.
עוד מפגש פורה הגיע לסיומו ואיחלנו זה לזה איחולי חג שמח. לא היה לי ספק שאחד מאיתנו יעבור את החג בשלום. לגבי האחר, השארתי זאת בידיהם של אדוני הזמן...
