ברי, שהיה המג"ד שלי, היה מים שקטים שחודרים עמוק. עמוק לתוך הלב. בכל עת שבה נפגשנו זכיתי לראות את החיוך הביישני שלו, לשמוע את ההתעניינות במשפחה. "כמים הפנים לפנים כך לב האדם לאדם" ומכיוון שההתעניינות שלו הייתה כנה לחלוטין כך גם הכאב שכולנו חשים - עמוק וצורב.
לא חסרים במילואים קצינים בעלי פוזה. ברי לא היה כזה. הוא מחל על כבודו אפילו כשמחלקה שלמה כמעט ודפקה לו תרגיל גדודי חשוב. למרות רגעי כעס ותסכול שהיו לו בוודאי בדקות האחרונות לפני היציאה אל התרגיל כשכל המאמץ שהשקיע באותו אימון כמעט וירד לטמיון - לאחר שכבר החל התרגיל נשכח הכל בלי שום משקעים. בסיום התרגיל ניגש אל החיילים שעמם התווכח, שוב באותו חיוך. ומי יכול שלא להשיב חיוך בחזרה?
את הדרך לתעסוקה המבצעית הראשונה שלי כחייל מילואים עשיתי כשהוא יושב לידי באוטובוס. זו הייתה נסיעה ארוכה ומצאתי את עצמי נרדם על ברי שהיה אז מפקד פלוגה בגדוד. כשהתעוררתי התנצלתי בפניו והוא - כן, באותו חיוך ביישני וטוב - נתן את התחושה שיש במילואים האלה דמות יציבה שאפשר להישען עליה לפעמים ולקבל ממנה תעצומות. תעצומות מן השקט, מהחיבה לכל אדם באשר הוא.
ועוד לא אמרתי כלום על היחס של ברי לאנשים מן הצד השני של המתרס. על הכבוד הרב שהיה לו כלפי המסורת ועל גמילות החסדים שעליה כולם מדברים.
מישהו חכם אמר פעם שכאשר אדם גדול יוצא מן השורה, נדרש כל אחד מן הנשארים לגדול ולהתרחב על-מנת למלא את החלל שנשאר. ואולי זה יהיה פסוק הנחמה של הפטרת הפורענות של השבוע החולף, ועילוי לנשמתך הטובה שנמצאת על-פי המסורת במקום שבו אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים.
צר לי עליך ברי. קולך ודמותך נמצאים לנגד עיני ובאזני ויותר מכך בלבי. מפקדי הגדול, אני מצדיע לך.
לפני כחודש הגענו כל חברי הגדוד לאימון נוסף, אימון ראשון בלי ברי. בסוף האימון נערך מסדר של הגדוד כולו יחד עם בני משפחת הררי. רציתי לגשת אליהם ולומר שדמותו מלווה אותי פעמים רבות בשגרת היום-יום אך התביישתי. מהו הכאב שלי לעומת הכאב העמוק של בני המשפחה?
אז אם מישהו מהם קורא את השורות הללו - לבי ולב חברי לנשק איתכם גם אם לא אמרנו את זה בקול. גם בלב שלנו נפער חלל גדול מאוד - כמידותיו הטובות של ברי. אני מקווה שנצליח להיות ראויים לזכרו בחיי היום-יום - בהארת הפנים לכל אדם - ובעת מבחן בשדה הקרב.
