פרשת "אמור"

פרשת אמור מפגישה אותנו עם ביטויים של פתיחות סוציאלית ותביעה תקיפה להשתית בחברה הישראלית דפוסים חברתיים של ערבות הדדית בצד חוקים, שקשה לי להסבירם במציאות חיינו כיום. באותה פרשה עומדת תביעה תקיפה ובלתי מתפשרת של קבלת המחויבות של החברה כלפי העני והגר החיים בתוכה (ויקרא כ"ג 22) לצד תביעה פוגענית לפסילת כוהן מתפקידו בקודש אם נמצא בו מום גופני (שם כ"א 15-23). אודה, שקשה לי לגשר בין שני הקטבים. קוטב אחד בפרשה מעלה אותי לעבר פסגות מוסריות ערכיות - "וּבְקָצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְּכַלֶּה פְּאת שַׁדְךָ בְּקָצְרְךָ , וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְּלַקֵּט - לָעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזוֹב אוֹתָׂם ". מול האמירה המוסרית המזדקרת בקוטב אחד הרי בקוטב השני אני נפגש עם אמירה מאוד מקוממת. ניסיון חיי הצנוע הפגיש אותי עם אנשים לא מעטים, שהטבע התאכזר כלפיהם. הם באו לאוויר העולם עם מום גופני אבל עם עוצמות מוסריות נעלות. קשה לי לקבל את הפסילה הגורפת של פרשת "אמור" האוסרת לשרת בקדושה בבית המקדש או לבוא אליו: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם, אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִּסֵּחַ, אוֹ אִישׂ אֲשֶׁר יֵשׁ בּוֹ שֶׁבֶר רֶגֶל אוֹ שֶׁבֶר יַד, אוֹ גִּבֵּן אוֹ דַּק לֹא יָבוֹא אֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ, כִּי מוּם בּו, וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי...". קשה לי לקבל את הפרשנות המצדיקה את האיסור, כמו זו של אברבנאל הטוען, שאסור להפקיד את עבודת המקדש בידיו של מי שעלול לגרום לזלזול של הציבור בעבודה זו, ובעקיפין לזילות במעמדו של הקדוש ברוך הוא. הדרת בעלי מום גופני מהזכות לכהן בקודש מעוררת תהיות ששאלות. אני אסתפק באמירת תמיהה אחת לנוכח העוול שעושה הפרשה עם בעל מום. לא זאת בלבד שהוא בא לאוויר העולם עם מנות גדושות של סבל לנוכח הקשיים, שעליו להתמודד איתם במישוריות הקיומית, אנו מדירים אותו גם אם הוא חובק בחובו מטענים אינטלקטואליים ומוסריים, שיכולים לזכותו בתפקיד. המבחן לתפקיד אסור שיהיה אם המועמד גִּבֵּן או תבלול הופיע בעינו ואולי יש לו שבר ברגלו או בידו. המבחן חייב להיות תחום במישור המוסרי והערכי.