יום הזיכרון - קצת (ואולי הרבה) אחרת

יום הזיכרון. עשר וחצי. עוד מעט הצפירה הידועה. הצפירה שתמיד "עושה לי משהו" בלב. ואני רואה את פניהם של כל הנופלים שהכרתי, ואת אלה שלא הכרתי, ולבי כבד עלי. אלא שאתמול, דווקא בשעת הצפירה, כשעמדתי מול הטלוויזיה וראיתי את הטקס הממלכתי שלנו, הרגשתי בלבי צביטה מסוג אחר. הרגשתי צביטה שקראה לי לחוש את הסבל של האחר. לחוש גם את הסבל של האימהות הפלשתיניות, שגם הן איבדו בנים. לחוש את הסבל של הבנים, הבנות, האחים, האחיות, הסבים, הסבתות, שקיימים גם בצד השני. ולא משנה בכלל מי צודק כאן ומי התחיל במלחמה. תמיד יש צד שמתחיל במלחמה, והוא חושב שהוא צודק, ומאות ואלפים, ולפעמים מיליונים, משלמים את המחיר. הנקודה היא לחוש חמלה כלפי הסבל של האחר, גם אם הוא לא צודק, וגם אם הוא גרם עוול, לי או לבני עמי. כי גם הוא סובל. אי-אפשר לומר שהפלשתינים לא סובלים. הם סובלים מאוד. לפעמים כשאני רואה סרטים על ילדים שאיבדו את אביהם במלחמה, או סרטים על ילדים במקלט, במלחמה, אני חושבת על הילדים של הפלשתינים. איך הם חיים שם בתנאי החיים האיומים שלהם (נכון, לא כולם, אבל רבים מהם). איך הם מרגישים כשמכריזים עוצר בכל פעם, ואסור להם לצאת החוצה לשחק? כמה קשה להם להיות כל הזמן בתוך הבתים, ולא לשחרר את יצר המשחק שלהם? כמה קשה להם כשנהרגים בני המשפחות שלהם? בדיוק כמו שקשה לנו. הקושי שלהם הוא בדיוק אותו קושי, והכאב שלהם הוא בדיוק אותו כאב, והאובדן שלהם הוא בדיוק אותו אובדן. הרי הבורא ברא גם אותם בצלם אלוקים. אף אחד לא יכול להכחיש את זה, ואני מסרבת לשנוא אותם. מה שהם בסך-הכל רוצים זו אדמה לחיות עליה בכבוד ויחס אנושי. מדוע אי-אפשר לתת להם זאת? מדוע לחשוב רק על עצמנו? מדוע לחשוב שאנחנו תמיד צודקים? זה לא גורע מן ההזדהות שאני חשה כלפי המשפחות היהודיות שאיבדו בנים ובנות במלחמה. ולא רק במלחמה. כל אובדן הוא קשה. אלא שיש בלבי מחאה על הצורה שבה אנו עושים זאת, ובכך עושים עוול לילדים קטנים, שקשה להם להתמודד עם האבל, הצער, השכול והאובדן. זכורות לי העצרות הקשות והעצובות בבית הספר, גם של יום השואה וגם של יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, כשהייתי ילדה. כמה קשה היה הדבר, כמה עצוב, וכמה לא היה לאן לנתב את הצער. הגיעו הדברים עד כדי כך שהייתי בורחת מן הטקסים כדי לא לחוש את הצער הנורא בלבי. השנה ראיתי ילדים קטנים בטקס יום השואה שממש קיבלו דיכאון. מה יכול ילד בן חמש לעשות כשהוא שומע כל הזמן על אנשים שנהרגו ועל מוות ועל שכול? לאן זה מוביל אותו? וראיתי ילדים שלא רצו ללכת לחוג ג'ודו מכיוון שבגן לימדו אותם אתמול שזה ערב יום הזיכרון וצריך להיות רציניים ולחשוב על המתים. וכשהם חוזרים הביתה, ורוצים קצת להתאוורר מול הטלוויזיה, מה הם רואים? שוב משפחות עצובות, ושוב דמעות, ושוב מוות, ושוב שכול. אי-אפשר לברוח מהצער הנורא ומהמוות שמציצים אלינו מכל פינה. מדוע לא לחשוב על החיים? הרי במותם הם ציוו לנו את החיים. גם האנשים שנספו בשואה, וגם החיילים שנהרגו בקרבות נתנו את חייהם כדי שנחיה את חיינו בשמחה, באהבה ובטוב לבב. אז מדוע לא לקיים את צוואתם? מדוע לא לעשות מה שעושה משפחת קולברג מכפר סירקין, כל שנה? בני המשפחה אינם הולכים לטקסים ממלכתיים, הם מארחים בביתם בני משפחה וחברים של בנם זיו קולברג ז"ל שנהרג במלחמת לבנון. אתמול הוקרן בערוץ 98 בטלוויזיה, הערוץ המקומי, סרט על התמודדותה של משפחת קולברג עם האובדן. הסרט נקרא "טעם החיים", משום שהמשפחה רוצה להדגיש את החיים, ולא את המוות. להדגיש חדוות החיים של הצאצאים של החברים של זיו, של בני המשפחה האחרים, שכולם זוכרים את זיו, אבל זוכרים אותו בשמחה, באהבה וברגשות חיוביים שתומכים בקדושת החיים, ולא מנציחים את המוות. אני קוראת לכל מי שאחראי על טקסי הזיכרון, וגם לכל האנשים שאחראים על שידורי הטלוויזיה - אנא חוסו על הילדים הקטנים, תנו להם סרטים שמחים, הדגישו את טעם החיים, את שמחת החיים, כדי שנוכל כולנו לעבוד את קדושת החיים ולא את טעם המוות.