בין יום הזיכרון לחללי צה"ל לבין חג העצמאות לתקומת ישראל, בעוד מראות אירועי יום הזיכרון מהדהדים באוויר ומשפיעים על מצב הרוח הלאומי, ובעיצומו של המעבר החד עד כדי היעדר אפשרות - עולות מחשבות על היישות הישראלית ועל יתרונותיה ביחס לכל ישות לאומית אחרת מוכרת וידועה.
היישות הישראלית כוללת את כל מי שכלול בזיכרון הלאומי, ותמיד יש בזיכרון הזה יפי-בלורית בצד חובשי-כיפה, יהודים וערבים, עולי יבשת אפריקה ועולי מזרח אירופה. כולם ישראלים, כל אחד בדרכו, כולם זוכרים, וכולם חוגגים - כל אחד בדרכו.
והדרכים שונות עד כדי ניגוד מוחלט (ראה תגובות על מאמרים פוליטיים), ולרגע נדמה כי אין שום דבר משותף בין ערבי ליהודי או בין מצביעי "ממשיכי דרכו של כהנא" לבין "הזויי השמאל הקיצוני".
והנה, מקדים את יום העצמאות - יום הזיכרון, המזכיר לכולם כי כולנו ישראלים. הישראליות הזו היא גם בעלת ערך ממשי שאפשר לקנות איתו דבר וחצי דבר בשוק. כי הישראליות הזו היא ההצלחה הבלתי מעורערת של מדינת ישראל על 63 שנותיה - כמעט בכל תחום מדיד, לרבות - ובעיקר - מדע, וגם - תרבות, וכאשר צריך - אז לא גם, אלא בעיקר - כוח מגן ותוקף, ועליונות צבאית הכרחית על כל אויב.
וכאן, אנו מוצאים את הלוחם הדרוזי ביחד עם "ממשיך דרכו של כהנא" ביחד עם "הזוי מן השמאל הקיצוני" - כל אחד לחוד וכולם ביחד, הישראלים, עושים את מה שהם יודעים לעשות, עושים את מה שצריך לעשות, ללא הנחות וללא פשרות. עד מוות. ומהמוות הזה, צומח חג עצמאות שמח.
