מותר לערבים, באשר הם, לטעון שנגרם להם 'אסון' עם הקמתה של המדינה היהודית על חלק קטן מאדמות ארץ ישראל בשנת 1948 - אבל את האמת אסור להסתיר. היא חשובה לא פחות מן הזכות לחופש הביטוי. המלחמה הערבית בתנועה הציונית החלה הרבה מאוד שנים לפני שדוד בן-גוריון התייצב בבית דיזנגוף בתל אביב והכריז על הקמתה של המדינה היהודית. היהודים בסך-הכל ביקשו לעצמם פיסת קרקע שבה הם יהיו בטוחים מפוגרומים של הגויים. אומות העולם הכירו בזכותם של היהודים להקים לעצמם בית לאומי בארץ ישראל ולשם כך הן נתנו כתב מנדט בידי הבריטים על ארץ ישראל. אבל הבריטים, בהשפעת הערבים, שאז לא נקראו, עדיין, 'פלשתינים', נעלו את שערי הארץ בפני היהודים שביקשו לעלות ארצה - ובעקיפין הם גרמו למותם של מאות אלפי יהודים בכבשנים הנאציים. היהודים פתחו במאבק בבריטים עד שבשנת 1947 קבע האו"ם, מחליפו של חבר הלאומים ששבק חיים בעת מלחמת העולם השנייה, שארץ ישראל המערבית תחולק בין היהודים לבין הערבים. הייתה זאת החלטה לא חוקית בעליל שסתרה החלטות קודמות של חבר הלאומים ומסמכים בינלאומיים, כגון הצהרת בלפור וכתב המנדט הבריטי, שייעדו את כל ארץ ישראל, משני עברי הירדן, לשם הקמת בית לאומי לעם היהודי. מה גם, שבזמנו החליט מי שהחליט לגזול מן העם היהודי את חצייה המזרחי של ארץ ישראל ולהקים שם ישות עצמאית לערבים שאחר-כך נקראו 'ירדנים'. 'מדינת ירדן' משתרעת כיום על 78% משטחה של ארץ ישראל ההיסטורית. היהודים שתקו אז - והם שתקו שוב - כאשר ב'החלטת החלוקה' נמסרה לערבים מחצית מן השטח שממערב לירדן. דוד בן-גוריון, שזכר את מה שקרה ליהודים מידי הנאצים בגלל שלא היה להם לאן לברוח, הסכים לקבל את פיסות הקרקע שהוקצו ליהודים לשם הקמת מדינתם. הערבים לא הסכימו למה שהחליט האו"ם - ומכאן התגלגלו הדברים. שבע ממדינות ערב, ביחד עם כנופיות של 'ערביים מקומיים' שבראשן עמד עבד אל קאדר אל חוסייני, בן דודו של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, בן-בריתם של הנאצים, פתחו במלחמת-שמד נגד המדינה היהודית הצעירה. ואכן, מלחמה זאת המיטה 'אסון' על הערבים. הם איבדו שטחים רבים, מאות כפרים ערביים נהרסו ותושביהם עזבו אותם. ערים שלמות ננטשו. לתושבי המקומות האלה קוראים היום 'פליטים' - והערבים דורשים למענם את 'זכות השיבה'.