מצקצקי הלשון שוב מצאו על מי להתגולל. יואל שליט, אחיו של החייל החטוף גלעד שליט, העז והפר את הסדר הציבורי בטקס המשואות בליל יום העצמאות בקריאה לשחררו. בראש המצקצקים עמד יו"ר הכנסת,
ראובן ריבלין, אשר טען כי יש גבול למצבים שבהם ניתן למחות.
דברים אלה של ריבלין היו יכולים להיות נכונים אם היה מתפרץ לרחבת הטקס פעיל זב חוטם מן המטה להצלת גלעד שליט (כמו גם מהמטה להצלת יהונתן פולארד לצורך העניין) - לא כשמדובר באחיו של גלעד שליט. באמירה זו הפך ריבלין את כל מה שנאמר בטקס לטקסט חלול ונבוב מלא סיסמאות, שאין מאחוריהן כביכול דבר וחצי דבר.
נכון, צריכות להיות מגבלות למחאה, אך כל זה בזמנים שבהם המחאה מגיעה ממקום רציונלי, גם אם מעורב בה רגש חזק. כאשר מדובר באחיו של החייל החטוף - הצעקה מגיעה מהבטן. אם מישהו דורך עליך, גם אם זו רק התחושה הסובייקטיבית שלך, מותר לך לצעוק. לאיש אין זכות להורות לך לכבוש את צעקתך.
אגב, הדברים הללו נכונים גם ביחס לתמונות הישראלים תושבי גוש קטיף, שבחרו לצאת מבתיהם כשטלאי צהוב על בגדיהם וכשידיהם מונפות בכניעה. אם התחושה הסוביקטיבית שלהם לקחה אותם לימי הנאצים שביקשו לפגוע ביהודים - זכותם לייצר מיצג מחאה ככל העולה על רוחם. כל מי שציקצק אז בלשונו - חטא בסתימת פיות לאנשים כואבים.
לנוכח הכאב העצום של משפחת שליט, כאב כבוש שנעצר בתוך הבטן יותר מדי זמן, לא יכולות להיות לאיש מילים מתאימות ועל כן ראוי לדבוק בשתיקה.
לפני כחודש הגעתי עם ילדי למאהל המחאה של בני משפחת שליט. נעמדנו בפתח האוהל ועמדנו דוממים במשך מספר דקות. לאחר מכן, סבבנו על עקבינו ושבנו אל המכונית. לשאלתם מדוע לא אמרתי מילה להוריו של שליט, השבתי שלפעמים עדיף לשתוק משום שאף מילה לא תהיה טובה.
תפקידה של המשפחה לדרוש את העסקה בכל מחיר, תפקידה של הממשלה לשקול את הדברים באופן רציונלי ולסרב לה. תפקידו של יו"ר הכנסת בטקס המשואות לנאום על הערבות ההדדית, על האחווה הנדרשת, ותפקידו של יואל שליט הוא להציג את האחווה הזאת לעיני כל האומה.
