חשופים על המסילה

אבל השביתה הפראית של עובדי הרכבת שיחקה לידיהם של מנהלי הרכבת, אלו שאין להם אחריות על כלום, כדי לגלגל את כל החוליים של הרכבת בשנה האחרונה על כתפיהם של העובדים. כלי התקשורת, למרבה הצער, אצו רצו להעמיד מיקרופונים מול פיותיהם של המנכ"ל יצחק (חקי) הראל ומנהלים אחרים שהאשימו את העובדים בחבלה מכוונת בתקלות האחרונות. רוצה לומר, העובדים גרמו בכוונה לשריפה באחד הקרונות, גרמו לכמעט תאונה בין שתי רכבות והזיזו בכוונה קרון אחד מהמסילה. למותר לציין, כי מי שהיו על הקרונות באותן תאונות היו העובדים עצמם ולא חקי הראל, כלומר הם החליטו "להתאבד" יחד עם כל הנוסעים. את מרבית הקופונים ניסה לגזור ישראל כ"ץ, שר התחבורה, שבשבועות האחרונים מוצא את עצמו יותר מדי באולפנים ובמסיבות עיתונאים, שבהם הוא מסביר כשלים, מחדלים ואסונות שקורים בתחומים שהוא אחראי להם. בכל מדינה מתוקנת אחרת, ראש הממשלה היה מעיף את השר הביתה. אבל בישראל, גבולות האחריות הם שונים. ובהיעדר בעל-בית, יכול להרשות לעצמו מנכ"ל הרכבת חקי הראל לאבד עשתונות בפומבי ולגלגל את כל האחריות על מה שקורה ברכבת על העובדים. הוא לא אחראי לכלום וכמוהו כל יתר המנהלים, שהם לא רק חברים לנשק אלא גם בני משפחה קרובה או רחוקה.

באופן בלתי צפוי, התקשורת, כמעט כמו תוכי שמדלקם את אותו טקסט, אצה רצה לרציפים הריקים, כדי לאתר את הנוסעים ה"אומללים" שלא יוכלו להגיע לעבודה באותו יום. משל היינו לרגע בפריז, בלונדון או במנהטן, שם השבתת תנועת רכבות משמעותה באמת השבתה של כל המדינה. בישראל, על-פי נתוני רכבת ישראל, משתמשים ברכבת כ-2 מיליון נוסעים בשנה. רק בשביל הפרופורציות, קואופרטיב אגד לבדו, מסיע מדי יום 2 מיליון נוסעים ב-45 אלף נסיעות שהאוטובוסים שלו עושים. רוצה לומר, שעם כל ההבנה לכעס שיש לנוסע הישראלי שרוצה להגיע ברכבת לעבודה (פינוק אמיתי, יש להודות) יש חלופות אחרות. ליד כל תחנת רכבת יש גם תחנות אוטובוסים, יש מוניות ואם אין ברירה, אז נוסעים ברכב הפרטי.

כאשר התקשורת עושה מיסגור לסיפור מסוים, היא נוטה להתעלם מהעובדות. הנה עוד פרט קטן ובלתי חשוב לכאורה: העילה להפגנה אינה קשורה בכלל למה שקורה ברכבת בזמן האחרון. מדובר על סכסוך עבודה שהחל לפני יותר משנה, הרבה לפני התקלות החמורות. הנהלת הרכבת שפכה כמה מיליוני דולרים כדי לשלם לחברת יעוץ קנדית שהמליצה לה להוציא את כל עבודות התחזוקה של הרכבת החוצה. העובדים מפרשים זאת כאיום, ובשמן של 2,000 משפחות שמתפרנסות מעבודה ברכבת הם יצאו למאבק לגיטימי בתיווך ההסתדרות. אבל כבר אמרנו הרי שדמם של פועלי הרכבת מותר, אף אחד לא מחשיב אותם יותר מדי, הם ה"פועלים השחורים" שמצויים יום-יום על המסילות, על הרציפים וליד סדנאות התחזוקה, בניגוד לבוסים שלהם, שיושבים במשרדים ממוזגים, ונוסעים לעבודה ברכב על-חשבון הציבור, למעט פעמים בודדות, שבדרך-כלל מתוקשרות היטב בכל אמצעי התקשורת. אבל כמו שאמרנו, בזמן מיסגור, התקשורת אומרת לכולם "אל תבלבלו אותי עם העובדות". העובדים אשמים. נקודה. אין ספק שרכבת ישראל דורשת רענון וטלטול אמיתי. אבל הטלטול הזה צריך להתחיל מלמעלה ולא מלמטה. הוא דורש קודם כל שר נטול שיקולים פוליטיים, שיהיה מסוגל לקבל החלטות אמיצות, לא רק בנוגע לעובדים סוררים אלא לגבי כל הנהלת החברה. רפורמה כה עמוקה כפי שנדרשת ברכבת, יש לה סיכוי להצליח רק בשיתוף העובדים, שזכותם לדאוג לפרנסתם. "הפרטה" אינה מילת קסם לכל דבר ומעולם לא הוכח שהיא מגבירה בטיחות. הפרטה יכולה להיות מנוף לצמיחה ולקידום עובדים מבלי לפטר איש, אבל כדי שזה יקרה דרושה קודם כל הנהלה אחראית שמצליחה ליצור אמון במערכת היחסים שלה עם העובדים, שיודעת להכריע במו"מ לגיטימי, ושלא מגלגלת עליהם את האחריות למחדלים ולכשלים שהם קודם כל פרי ניהול כושל שלה ושל אלו הממונים עליה בממשלה. אבל באין ממשלה ובאין נציגות אמיתית של עובדים, שמגנה על הוועדים ומסייעת להם, כתבי התקשורת צפויים לעוד הרבה סיפורי נוסעים מאוכזבים ברציפי הרכבת.