מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1979 ועד להפגנות ההמונים בכיכר תחריר בקהיר לא הוצב סימן שאלה על מחויבותה של מצרים להסכם. על-אף מבחנים קשים כמו הפצצת הכור בבגדד ב-1981, הפלישה ללבנון והנוכחות הנמשכת בה של צ.ה.ל. בין 1982 ו-2000, שתי אינתיפדות, מבצעים שונים בלבנון, ביהודה בשומרון ובעזה, מצרים שמרה על מרבית סעיפי החלק הצבאי של ההסכם ותרמה להורדת הטמפרטורות ברב-שיח הערבי בנושאים הקשורים לישראל ובמיוחד בנושא הישראלי-פלשתיני. חריג לקו הכללי הזה הוא עמדתה ופעילותה של מצרים בנושא הגרעין הישראלי. נושא זה יטופל בהמשך.
משאלי דעת קהל שנערכו במצרים מאז תחילת ההפגנות שם התייחסו גם לשאלה של המשך מחויבותה של מצרים להסכם השלום עם ישראל. במשאל טלפוני בין 615 נשאלים עבור מכון השלום הבינלאומי בניו-יורק, הפועל בחסות האו"ם, 46 אחוז מהנשאלים אמרו שיותר סביר שייבחרו במפלגה שתתמוך בהמשך קיומו של ההסכם עם ישראל, יוזמת השלום הערבית ופתרון שתי מדינות. עוד 17 אחוז אמרו שיעדיפו קרוב לוודאי מפלגה כזו. דהיינו, 63 אחוז הביעו נכונות לתמוך בהמשך מחויבותה של מצרים להסכם (אף כי מתוך השאלה והתשובות אי-אפשר להבין האם תמיכה זו מותנית, למשל, בהשגת פתרון על בסיס שתי מדינות לשני עמים).
במשאל אחר שנערך עבור מרכז המחקר [1] PEW במארס-אפריל 2011, ושהקיף 1000 נשאלים התקבלו תשובות יותר מטרידות. 54 אחוז מהנשאלים אמרו שמצרים צריכה לבטל את ההסכם ו-36 אחוז ענו שהיא צריכה לשמרו. בקרב בעלי רמות השכלה והכנסה גבוהות התמיכה בשימור ההסכם הייתה גבוהה יותר (הואיל והמשאל הראשון נערך טלפונית, יש להניח שהתוצאה החיובית מוטה בשל המשקל הגדול יותר לאלה שברשותם טלפון והמסוגלים לענות על שאלות ללא צורך בקשר בלתי אמצעי).
שני משאלים אלה ואחרים הצביעו גם על שר החוץ ומזכ"ל הליגה הערבית לשעבר, עמרו מוסא, כמועמד המוביל במרוץ לנשיאות מצרים. דעותיו בנושא היחסים עם ישראל חשובות כמו גם דעותיו של שר החוץ הנוכחי, נביל אל-ערבי. בראיון מקיף עם ה"דר שפיגל" הגרמני, ב-16 במרס, אמר מוסה בתשובה לשאלה על עמדתו הביקורתית על ישראל, "מצרים תומכת באופן מלא בעמדה הערבית כלפי ישראל. הפלשתינים זקוקים למדינה בת חיות ועל ישראל לסגת מהשטחים הכבושים. כצעד ראשון יש להסיר לחלוטין את המצור מעל עזה". לשאלה האם יוכל לשבת לדיון עם נתניהו ענה מוסא, "ראשית, על נתניהו יהיה להוכיח, כי הוא מעוניין בשלום צודק. זה יקטין את המתיחות באזור" [2].
לשאלתה הישירה של ללי וויימות' מה"וושינגטון פוסט", האם, כנשיא מצרים, ישמור על ההסכם עם ישראל, ענה עמרו מוסא, "הסכם הוא הסכם. עבורנו, ההסכם נחתם והוא למען השלום, אבל זה גם תלוי בצד השני. לו שאלת אותי באילו יחסים בין העולם הערבי וישראל הייתי רוצה, הייתי אומר שהעמדה הערבית, שמצרים שותפה לה, נשענת על היוזמה הערבית מ-2002" [3].
שר החוץ הנוכחי של מצרים, נביל אל-ערבי - דיפלומט עתיר ניסיון ובעל סיכוי סביר לשמור על תפקידו בממשלה עתידית במצרים - העניק ראיון ל-ללי וויימות'. לשאלתה, שהתייחסה לתוצאות המשאל לפיו רוב הנשאלים המצריים רוצים בביטול ההסכם, ענה אל-ערבי באופן חד-משמעי, "מצרים תמלא אחר כל הסכם ותציית לכל הסכם אליו נכנסה. זה יעדם של הסכמים... פעם שהסכם נחתם, על כל צד למלא אותו ולציית לו בנאמנות" [4].
תשובותיו של אל-ערבי, משפטן בהשכלתו ועיסוקו במרבית שנותיו במשרד החוץ המצרי, וגם תשובותיו של עמרו מוסה, מלמדות, כי על-אף תוצאות המשאל של PEW לא צפויה החלטה מצרית גורפת לבטל את הסכם השלום עם ישראל. למצרים ולמנהיגיה הבאים, ברור שביטול כזה יגרום נזקים חמורים למצרים וכלכלתה. יחד עם זאת, בשני נושאים לפחות עלולה לחול הרעה אם הדמויות שצוטטו כאן תמשכנה למלא תפקיד מרכזי במדיניות החוץ המצרית גם אחרי ספטמבר 2011. שני אלה הם הנושא הפלשתיני ונושא הגרעין.
כמזכיר הליגה הערבית עד לפני זמן קצר אין זה מפתיע שעמרו מוסא מתייחס ליוזמה הערבית מ-2002. אל-ערבי לא הסתיר, כי מצרים תומכת בכל לב בהחלטה של העצרת הכללית של האו"ם שתכיר במדינה פלשתינית בגבולות 1967 עם חילופי שטחים, על-פי מתווה קלינטון (מדצמבר 2000) וכי מצרים לוחצת על האירופים לתמוך בהחלטה כזו.
סמיכות האירועים - הבחירות במצרים והדיון בעצרת הכללית - עלולה להביא להתבטאויות מתלהמות של המועמדים לנשיאות במצרים. עניינה של ישראל הוא בשימור ההסכם עם מצרים ולכן עליה להיזהר מלהיגרר לתגובות נמהרות על דברי מועמדים מצריים. סמיכות האירועים במצרים ובניו-יורק מסתבכת גם בהיבט הסיוע האמריקני למצרים, וגם בדיון זה עלולים ישראל וידידיה בקונגרס להיקלע לתגובות נמהרות. בספטמבר יגיעו לשיאם הדיונים בקונגרס על תקציב לשנת 2012 (שנת התקציב האמריקנית מתחילה ב-1 באוקטובר). רצונו של הממשל לסייע למצרים בא לידי ביטוי כבר בתחילת ההפגנות בקהיר. מזכירת המדינה קלינטון העלתה את הנושא בפגישתה עם יושב הראש הרפובליקני של בית הנבחרים כבר ב-14 בפברואר [5]. ואכן, כבר ארבעה ימים לאחר מכן הודיעה קלינטון על סיוע בסך 150 מיליוני דולרים לטיפול בבעיות הכלכליות שנוצרו עקב ההפגנות והמהומות במצרים 6]. יש להניח שבשיחותיו עם הנשיא אובמה יעלה ראש הממשלה נתניהו את דאגתה של ישראל משינויים בעמדת מצרים, אך חשוב, כי בדברי נתניהו לא ישתרבב איתות כלשהו בנושא הסיוע האמריקני למצרים. על-רקע קיצוצים צפויים בתקציב הסיוע האמריקני הכולל, ימָצאו מספר מחוקקים אמריקנים שישמחו לזהות איתות כזה ולכן חיוני שישראל לא תערב עצמה בדיון כזה.
דמיון מסוים למצב אפשרי כזה ניתן למצוא בהחלטה הפזיזה להפסיק את העברת המיסים שגובה ישראל עבור הרשות הפלשתינית בעקבות ההסכם בין פתח וחמאס. האיחוד האירופי הגיב מיידית בהחלטה להעביר כספים לרשות ובכך גרם נזק לעמדת ישראל.
יש להניח שיחסי מצרים-החמאס יעברו שינוי והפשרה גם אם לאחים המוסלמים לא יהיה תפקיד בממשל המצרי אחרי ספטמבר 2011. אם יתממשו התקוות שמביע כותב מאמר המערכת ב"וושינגטון פוסט" [7], כי מצרים תמתן את עמדות החמאס, עלול נושא זה להביא למתיחות במשולש ארצות הברית-ישראל-מצרים על-רקע חילוקי דעות עד כמה מיתן החמאס עמדותיו. על ראש הממשלה נתניהו להחזיר את הדיון בסוגיה זו למסגרת של שלושת תנאי הקוורטט (הכרה בישראל, קבלת ההסכמים בין ישראל ואש"ף והתנערות מטרור) ולהימנע מתגובות ותגובות שרשרת שיגרמו לישראל נזק גם במישור יחסיה עם מצרים בעידן שאחרי מובראק.
הצעה זו גם חלה על ניסיון מצרי להביא לקיומה של הוועידה לפרוז גרעיני במזרח התיכון בשנה הבאה, כפי שהוחלט בוועידת הגרעין של האו"ם במאי 2010. היה זה עמרו מוסא שהפך את המאבק בגרעין הישראלי לספינת הדגל של הדיפלומטיה המצרית. בראיון ל-ללי וויימות' אומר עמרו מוסא, כי בסוגיית הגרעין במזרח התיכון ישראל קודמת לאירן. נביל פהמי, מי שהיה שגריר מצרים בוושינגטון בשנים 1999 - 2008, חוזר וקורא לכונן אזור מפורז מנשק גרעיני במזרח התיכון, שיכלול את אירן וישראל עם צעדים מעשיים מצידה של ישראל בכיוון זה ולוח זמנים ברור ומוגדר [8]. ארצות הברית אומנם תמכה אשתקד בהחלטה אך ספק אם הנשיא אובמה (שבכירי ממשלו התנערו כבר אז מהחלטת הוועידה על-אף ההצבעה האמריקנית) ייתן ידו, בשיא המרוץ לנשיאות בארצות הברית ועל-רקע ההתפתחויות במזרח התיכון, לוועידה שרק תוסיף דלק ללהט באזור . כאמור, גם בנושא זה עדיף טיפול שקט מאחורי הקלעים ללא היגררות לאיומים ופעולות דראסטיות שיזיקו ליחסים העדינים והמורכבים במשולש ישראל-מצרים-ארצות הברית.