צריכה להיות הסכמה מלאה בין היהודים לערבים על העובדה שבתקופה שהחלה ביום 15 במאי, בו הוכרז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, לבין 20 ביולי 1949 - היום בו הסתיימה למעשה מלחמת העצמאות - נגרמו סבל ועוול איומים לחלק גדול מהערבים שהתגוררו אז בתחומי ארץ ישראל. חובה עלינו להזדהות הזדהות מלאה עם הערבים ביום הנכבה במיוחד, על הסבל והעוול שאכן נגרמו להם. כל מי שטוען אחרת, יהיו סיבותיו אשר יהיו - טועה ו/או מטעה אם במזיד ואם בתום לב, מחמת אי-הבנה של שורש הסכסוך הלאומי והאנושי בין יהודים לערבים במזרח התיכון. כדי להבין טוב יותר את שורש הסכסוך, ובעיקר את הגורמים לנכבה ולמצב הסכסוך היום, יש להזכיר תאריך נוסף: 29 בנובמבר 1947, היום בו אושרה באו"ם חלוקת ארץ ישראל-פלשתין למדינה יהודית ולמדינה ערבית. ההנהגה היהודית הסכימה לחלוקה זו, למרות ששטח המדינה היהודית היה קטן בהרבה מהגבולות שנקבעו לבסוף בהסכמי שביתת הנשק מ-20 ביולי 1949, תוצאת המלחמה שפרצה עקב הסירוב של ההנהגה הערבית בא"י-פלשתין להחלטת החלוקה. כל מדינות ערב הזדהו עם הסירוב, כולן גייסו מיליוני ערבים נלהבים שפתחו במלחמת דמים נגד 600 אלף היהודים שישבו אז בארץ ישראל כדי לסלקם מהמזרח התיכון ולהקים מדינה ערבית נוספת בין נהר הירדן לבין הים התיכון. במהלך המלחמה הקשה הזו נהרגו אלפי יהודים וערבים, רבים מהערבים האמינו להנהגתם שלאחר תקופה קצרה יוכלו לשוב לבתיהם, נטשו אותם מרצון, מפחד או בעל-כורחם והיגרו למדינות ערביות סמוכות. מכאן, שהאחראים הישירים והבלעדיים לנכבה הערבית, לאסון ולעוול שנגרמו לערבים, הם המנהיגים הערבים שסירובם להחלטת החלוקה הוא שגרם לנכבה. אילו היו הערבים מפגינים את רגשותיהם המוצדקים מול המקומות בהם שוכנים מנהיגיהם בעבר ובהווה, צריך היה להמליץ גם ליהודים בישראל לא רק להזדהות באורח פסיבי עם סבלם, אלא אף לצאת ולהפגין יחד איתם, שכן הסירוב הערבי מעכב גם היום אפשרות של הסכמה כלשהי על גבולות-קבע בין יהודים לערבים באזורנו. אולם מאחר שההפגנות מופנות רק כלפי מי שאין לו שום אחריות על הנכבה הערבית - היהודים בישראל והנהגתם - אסור לנו לצאת ולהביע את ההזדהות שלנו בפועל. זו הסיבה מדוע קיימת התנגדות לנכבה מצד יהודים בישראל. ביום 10 בדצמבר 2010 פרסם סאיב עריקאת, מראשי הרשות הפלשתינית, זה שביוזמת ג'נבה מוגדר כפרטנר לשלום, מאמר ביומון הבריטי "גארדיאן" תחת הכותרת - "עניין השיבה של פליטי פלשתין", שם הוא כותב: "תקופה זו של הנישול, אשר בפי הפלשתינים היא הנכבה או האסון, היא זרע הניסיון הפלשתיני ומקור זהותנו הקולקטיבית... הפליטים הפלשתינים מהווים היום יותר מ-7 מיליון איש - 70% מכלל האוכלוסיה הפלשתינית. אם יתעלמו מזכויותיהם הלגיטימיות החוקיות ומשאיפותיהם לשוב למולדתם - כל הסכם שייחתם עם ישראל לא יחזיק מעמד". עלינו לכבד את רגשות התסכול בגין הנכבה ואת השאיפות הלאומיות של הערבים, אבל לעולם לא על חשבון קיום מדינה יהודית בארץ ישראל, וברור שהסכמה לשיבת מיליוני ערבים לתוככי מדינת ישראל משמעותה חיסול המדינה.