סגנונו האדנותי של פרופ' אבינרי ליום הנכבה

קשה לי להתווכח עם פרופסור שלמה אבינרי, חתן פרס ישראל בחקר המדינה לשנת 1996, ומי שהיה מנכ"ל משרד החוץ בימי ממשלת יצחק רבין הראשונה, וסמסטר אחד יצקתי מים על ידיו באוניברסיטה. כאב לי מאוד, שפרופסור כמו שלמה אבינרי עלה על שרטון של סגנון אדנותי, המותיר לעצמו רשות לקביעת מדדים של מתי, איך, איפה ועם מי יכול העם הפלשתיני לכאוב את האסון שפקד אותו. זאת עשה במאמר, הנושא את השם "כאב הפלשתינים ואחריותם", שהתפרסם בעיתון הארץ מיום 11.5.11. מצד אחד פותח פרופסור שלמה אבינרי את המאמר בתוכחה כלפי הימין - "ניסיונות של גורמי ימין לאסור על אזרחי מדינת ישראל הערבים לאזכר את הנכבה הוא מרושע, נואל ונידון לכישלון". מצד שני אמירה ברורה חד-משמעית הופכת לפתע באותו מאמר לאמירה אדנותית ותלוית "ביקורת עצמית מהצד הערבי, משהו דומה למה שחירבת חיזעה של ס. יזהר מסמל בשיח הישראלי שלנו". פרופסור שלמה אבינרי שואל את כל השאלות האפשריות את הציבור הפלשתיני, כמי ששמורה לו זכות ליטול פטרונות על תחושותיו וכאביו, אך נמנע לשאול שאלות לכתובתנו, הציבור הישראלי. המאמר מתעלם מכך, שהרוב בכנסת, האחראי לחקיקת חוק הנכבה, בז ומוקיע את ביטויי הביקורת העצמית של ס.יזהר בחירבת חיזעה. רואה בהם ביטוי תבוסתנות ופגיעה במה שהוא קורא: גאווה לאומיות עברית. ולא במקרה הספר הזה כבר אינו כלול בתוכנית הלימודים לספרות עברית. מצער אותי, שאבינרי מוקיע אותי היהודי, כי אני מבקש להיות שותף לכאבו של האחר, החי לצידי. אני דוחה מכל וכל גישה אדנותית המנוסחת במאמר - " מה שכן אפשר לדרוש מהרוב היהודי, הוא להתייחס בכבוד לאבל של הפלשתינים". פרופסור אבינרי, פלשתיני שחי לצידך אינו זקוק רק למילות נימוס של כבוד, שאתה מוכן לנדב לו ממרומי אדנותך. הוא מצפה שאתה ואני נהיה שותפים לצעקה העולה מכותרת העמוד הראשון בעיתון הארץ בדיוק באותו יום, בו אתה פרסמת את המאמר הנידון (11.5.2011) . הוא מצפה שנהיה יחדיו שותפים למאבק נגד גזילת זכות לחיים ותושבות מ-140.000 אנשים, שנולדו בארץ הזו. בהתאם לתקנות, שאתה בוודאי מתבייש בהן, כי הסתירו אותן ממך ומכל אזרחי מדינת ישראל, פשוט קבעו שהם התאיידו מכאן מאז 1967 . אגב, פרופסור אבינרי, לידיעתך, יו"ר ועדת חוקה ומשפט בכנסת ישראל שמח, שקיימת תקנה כזו שבשקט טרינספרה אחרי המלחמה ביוני 1967 כ-140.000 ערבים, ומנעה מהם זכות תושבות בארץ בה הם נולדו. זה גם כן נכבה!!! שמחייבת אותי כאזרח ישראלי לצעוק!!! פרופסור אבינרי תובע ממני לבוא אל אָחִי הפלשתיני ולנזוף בו ביום כאבו לפי הניסוח היהיר, שנשלף ממאמרו "שהיום הזה, הנכבה, הוא תוצאה של מפלה צבאית ומדינית". אני לצערי לא באתי ביום הנכבה אל אַחַי הפלשתינים, כי מצב בריאותי מנע ממני להיות איתם. אם הייתי בא, אמתחתי לא היית מכניסה נימת פטרונות נוזפת כמו זו של פרופסור שלמה אבינרי. הייתי בא אל אחי הפלשתיני, בן העיר לוד, עם שירת אבות ישורון, חתן פרס ישראל לשירה ב-1992, שנודה ממרכז השירה בארץ, כי העז לכתוב את "פסח של כוכים" בעיתון ה"ארץ" ב-23.5.1952. שיר בו נשמעת זעקת היהודי בשואה על אדמת אירופה יחד עם זעקת הערבי שגורש מביתו בארץ בה נולד. זעקת הערבי בלוד ב"מבצע דני" וזעקת היהודי בפולין משתלבים בשיר "פסח של כוכים" לזעקה אנושית אחת נגד אסון המכחיד אדם באשר הוא אדם מהבית בו נולד. כיהודי, שהביע לפני מספר ימים את כאבו על מותם של כמעט כל משפחת אמי בשואה, כואב את לכתם בטרם עת של יקירים מ-1948 ועד היום, אני גם כואב את כאבו של בן העם האחר שחי לצידי. אין לפרופסור שלמה אבינרי זכות לחטט ברגשותיו של מי שחי בעיר לוד בעת "מבצע דני" לפני 63 שנים ולבחון האם יש בהם חלוקה שווה של כעס כלפי הנהגה ערבית, שלא הכירה בהחלטת החלוקה, ובין מידת כעס כלפי מי שהחליט לגרש חלק הארי של תושבי לוד מהישוב בו נולדו, והיום יש מי שממשיך במלאכת הרס הבתים. חובתי המוסרית לבוא לשם ביום הנכבה למחות ולצעוק נגד. לצעוק במילותיו של המשורר נתן אלתרמן לעברו של מי שגרש אז והורס היום - "הַנַּעַר שֶׁחִיֵּךְ בְּשִׁנֵּי-חָלָב: אֲנַסֶּה הַמִּקְלַע ...וְנִסָּה וְרַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו ... וְדָמוֹ אֶל הַכּתֶל כִּסָּה ". מתוך "על זאת" של נתן אלתרמן בטור השביעי ב"דבר" 19.11.1948.