מישהו צריך להתקין נוסח הבדלה למוצאי יום העצמאות, או לפחות איזה סוג של בשמים לנחם את הנפש לנוכח הפרידה הכל-כך חדה מהכחול-לבן והתרוממות הרוח ואהבת המדינה, ישירות לתוך האפור של מהדורת החדשות ותוכניות הסאטירה ("ספיישל מיוחד ליום העצמאות") ופרשנינו ציידי המומים והחסרונות של המדינה, שנראים להוטים כמו בארוחה שאחרי הצום. אני יודע שתפקידה של העיתונות לבקר ולחשוף ליקויים ולנשוך, אבל גם במדינות דמוקרטיות אחרות, ארה"ב למשל, יש עיתונות חוקרת ונושכת ומבקרת ובכל זאת בשורה התחתונה האזרח לא יוצא מזה בתחושה שהמדינה שלו מתפוררת והכול רקוב ומי יודע אם היא תגיע לשנה הבאה. בגלל זה - ותסלחו לי על הרגשנות - קשה לי להיפרד מיום העצמאות, היום האחד בשנה שבו מותר לחשוף את הסוד הביטחוני השמור שיש לנו מדינה משגשגת ומוצלחת, שיש לה המון הישגים, ושאנחנו אפילו אוהבים אותה.
דיון סרק על פרוצדורה ובערך באותו עניין, משהו על הוויכוח סביב מחאת יואל שליט שהתפרץ עם חברתו לתוך טקס הדלקת המשואות בהר הרצל: אנחנו מומחים בלהסיט את הוויכוחים הגדולים מהפרי אל הקליפה, מהמהות אל הפרוצדורה. האם מותר או אסור לאח של גלעד שליט להביע מחאה באמצעות הפרת הסדר בתוך טקס כל כך חגיגי וממלכתי? האם מותר או אסור לחיילים סדירים להביע מחאה באמצעות הנפת שלט כמו 'גדוד שמשון לא מפנה יהודים'? על כגון זה היה אומר
שמעון פרס בצעירותו: לא זו השאלה. ולראייה - תבדקו ותמצאו שכמעט כל מי שצידד במחאת חיילי שמשון בשעתה, מגנה היום בחריפות את מחאת יואל שליט, וכל מי שמצדד ומפרגן היום ליואל שליט גינה בזעם את החיילים מניפי השלטים דאז. זו לא צביעות אלא רק בריחה מהוויכוח המהותי לדיון סרק בענייני נימוסים והליכות.
וזה דיון סרק לא משום שהוא בכלל לא חשוב, אלא משום שהוא לא ויכוח אמיתי. אין ויכוח שמחאה מהסוג הזה פסולה בדרך כלל אבל מוצדקת במקרה של עוול משווע וזועק לשמיים, והוויכוח המהותי הוא האם לפנינו כאן עוול זועק לשמיים.
לחבק אותם אבל לא לשמוע להם השאלה איננה איך ראוי ואיך לא ראוי לנהל את המאבק של משפחת שליט, אלא האם מאבקם צודק. לו נכון היה שגלעד שליט נמק בבור של החמאס משום שבממשלת ישראל יושבים אנשים אטומים וערלי לב שלא איכפת להם מה יהיה גורלו, איש לא היה מגנה את ההתפרצות לתוך האירוע הממלכתי. אלא שזה שקר. ליבנו עם משפחת שליט, אומרים כולם, ואי-אפשר לדון אותם בשעת צערם, וזה נכון. אבל לשקר אסור גם להם. משפחת שליט היקרה והראויה לחיבוק ולסימפטיה, נאבקת למען שחרור בלתי מבוקר וחסר אחריות של מחבלי חמאס. סבלה אמיתי וכואב עד התהום, אבל מאבקה לא צודק, וטענותיה נגד הממשלה ונגד ראש הממשלה שקריות.
זו דעתי אבל יש בהחלט מקום גם לדעה אחרת. יש לא מעט אנשים שסבורים שגם אם שחרורו של גלעד שליט עלול לעלות בסופו של דבר בחייהם של נרצחים רבים, הרי העובדה שהוא ודאי ואילו הרוגי העתיד הם רק אולי, מחייבת לקחת את הסיכון. זו עמדה שאפשר לכבד, ויש לה בסיס גם במשפט וגם בהלכה, אבל על זה הוויכוח, וזו מחלוקת רצינית טרגית וכואבת בין שתי דעות לגיטימיות. כשיש מחלוקת כזאת, שלושה דברים ברורים בין כך ובין כך: ראשית, לא מדובר על עוול זועק לשמיים ואין מקום לשבור את הכלים. שנית, מי שצריך לקבל את ההחלטה הכואבת והקשה לכאן או לכאן היא הממשלה הנבחרת, והדרך להכריע היא שיקול בראש צלול וקר כקרח. ושלישית, האחרונים שאפשר לצפות מהם לשיקול צלול וקר הם בני משפחתו של גלעד.
מה זה קשור לשמאל וימין ובכל זאת צריכה להישאל עוד שאלה לעומק: אם מדובר בהכרעה כל כך קשה בוויכוח טרגי על גבולות הסיכון, או בשאלה המוסרית-פילוסופית של חיי אדם אחד מול מותם של אנשים רבים, אלא שהוא ידוע וודאי והם בינתיים אינם ידועים ובחזקת אולי, איך זה שקווי התיחום כל כך דומים לקו השבר של הוויכוח הפוליטי. מה הקשר בין השאלות הכבדות הללו ובין שמאל וימין? התשובה היא כנראה שהשמאל והימין בישראל הם לא ממש דעות אלא הלכי רוח. השמאל מבקש תמיד לפתור את הבעיה המיידית בלי להביא בחשבון את הבעיות החדשות שייוולדו כתוצאה מכך. יש בזה סוג של אופטימיות חיובית והעזה: תן לי
שלום עכשיו וכשנגיע לגשר הבא נתמודד עם הבעיות שיהיו אז ונוכל להן. אבל יש בזה גם נטייה להימור בלתי אחראי, ואולי הסבר לחידה הבלתי פתורה מימי התמוטטות התנועה הקיבוצית: מדוע דווקא יישובי הקיבוץ הדתי נשארו מחוץ לסערה בשעה שחלק הארי של קיבוצי השמאל הסתבכו בחובות ענק שלא היה ביכולתם לשלם, ולמעשה פשטו את הרגל.
דבר אחד ברור גם בשאלה הנקודתית של גלעד שליט וגם בשאלה הרחבה של המדינה הפלשתינית והמו"מ המדיני: אופטימיות תמימה ולהיטות לפתור את הבעיה העכשווית בכל מחיר, יכולות לפעמים גם להיות הימור מוצלח, אבל כשאתה מנהל משא-ומתן מול יריב אכזרי וסבלני כמו הפלשתינים, אלה בדיוק שתי התכונות שיביאו אותך לפשיטת רגל.