הנושא הרגיש של יחסי תקשורת שופטים שהועלה בכנס באילת, הוא חשוב וחיוני לשיח הציבורי המשפטי מקצועי וגם ליחסים של הציבור לתקשורת ולמערכת המשפט. הציבור צמא לסיפורים הקשורים – באנשי ציבור, ידוענים, שחקנים, עיתונאים, שדרנים, שחקני כדורגל, המבצעים עבירות שונות ובמיוחד סיפורי מין מגוונים. פרופ' רון שפירא (שאביו ז"ל היה נשיא בתי המשפט השלום בת"א) טען בכנס כי הגורם המשפיע ביותר על שיקולי העונש, זו עמדת התביעה ושיקול דעתה. פרופ' שפירא הגדיר "כשקר מוסכם", שהעונש נקבע בידי השופטים על-פי החוק. תפקידו של בית המשפט בשיקול העונש נמוך לעומת עמדת התביעה ושיקוליה – כפי שהיה למשל בפרשת הנשיא קצב. בנושא זה הייתי מוסיף כי גם עמדת התקשורת המנפחת או ממעיטה את הפרשה או מעלה ומורידה על-פי שיקוליה את האישים העומדים לדין, יש השפעה לא מבוטלת על מידת העונש. הדוגמה הבולטת ביותר לאחרונה, היא משפט השר רמון, שחרג מכל פרופורציה למעשה, וכך גם משפט קצב על הדיווחים, ההדלפות, סיפורי הרכילות ותעשיית המין שמסביב, שהשפיעה לא רק על הכרעת הדין אלא גם על העונש. בשולי הדיונים בכנס עלתה גם שאלת עיקרון "בוזגלו" שיש הטוענים בלהט כי הוא נשכח ועבר מן העולם המשפטי ויש הטוענים בלהט הפוך, כי יש "עיקרון בוזגלו הפוך" – לאמור: מחמירים עם אנשי ציבור הרבה מעבר למקרה שהיה משויך לבוזגלו המקורי ואולי לא היו מעמידים אותו לדין בכלל. "חזקת החפות" – וחזקת "הספק הסביר" – שני העקרונות האלה, שהם בסיס מרכזי ואיתן במשפט הפלילי, נשחקו אצלנו משך השנים. כבר כתבתי על כך בעבר (באתר זה), ע"ס שני ספרים שפרסם נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה (לשעבר) השופט מיכה לינדנשטראוס, כיום מבקר המדינה, לפיהם שני העקרונות לא חלחלו דיים, למערכת אכיפת החוק שלנו – לעומת המערכת המשפטית בארה"ב כדוגמא. הרשעה משפטית לעומת הרשעה ציבורית – כאשר בית משפט בא להרשיע אדם בפלילים, הוא חייב להיות משוכנע "מעבר לכל ספק סביר", כלומר: ראיות בדרגת 100% + . ואילו לצורך הרשעה ציבורית, הרשעה ע"י התקשורת – מספיק "בחשד סביר", בפרסומים אגרסיביים, המשלבים עובדות, רכילות, והערכות לרבות עמדת הכותבים והמערכת – וזה רבותי כל ההבדל על רגל אחת.

משפטים המנוהלים בתקשורת

החקירה של אולמרט, כמו החקירות של ביבי נתניהו, הנשיא קצב ואישי ציבורי אחרים, נוהלו בשלבים הראשונים בתקשורת, ולא בצורה מחמיאה, לעיתונות ולנציגי שלטון החוק. לאחרונה, אנו עדים לתופעה חמורה, ההולכת ומתפשטת בתקשורת הישראלית של ניהול משפטים בעלי אופי ציבורי תקשורתי, בטלוויזיה, ברדיו ובפנלים שונים במסגרות דיוניות בתקשורת. התופעה מדאיגה, כשלעצמה, מאחר שהיא מסרסת את מהות המשפט, מייתרת את ההליך הדיוני המשפטי, את הליכי החקירה של הצדדים באולם המשפטים ולבסוף גם את תפקידו של השופט, שצריך להכריע ע"ס הראיות שהובאו בפניו בגורלות של אנשים, משפחות, חברות ועסקים. התקשורת הופכת את המשפטים לקרקס תקשורתי, מין סוג של ריאליטי חדש, שבסופו הציבור, כלומר: המושבעים, יחליטו על גורל המשפט ע"י אס.אם.אס בטלפון או באינטרנט. נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, יצאה לאחרונה למאבק צודק, בזירוז הליכי משפט, קיצור תורים וקנס על משיכת זמן ובקשות דחייה לא מוצדקות. אבל אני תוהה - למה צריך את זה?, הרי הטלוויזיה, עושה לנו את המלאכה ביעילות, מביאה ראיונות עם המתלוננים, משחזרים את האירוע באמצעות עדי הראייה, ויתירה מכך מצטטים פסקאות מתוך העדויות שנמסרו. ומעל לכל - קטעים נרחבים מעדות החשוד/נאשם על גרסתו, כולל הסתירות והתהיות שישנן בגרסתו, מובאים בפנינו במלואן. ואני שואל - את הנשיאה דורית ביניש, את יו"ר לשכת עו"ד יורי גיא-רון, איפה אתם, איפה קול הזעקה המצופה מראשי מערכת המשפט, על העוול, על הסירוס, על הפסול בשיטה החדשה, המייתרת את ניהול המשפט, בפני השופטים. אם כך, הם פני הדברים - למה שלא נחזור לשיטה המשפטית של ימי הביניים לאמור: "מבחן האש". הנאשם יועמד למבחן, אם ישרוד ולא יודה סימן שהוא זכאי, לא יעמוד במבחן - דינו נחרץ. אפשר גם לגוון - בשיטת "הדו-קרב", שהיה נהוג בראשית המשפט האנגלי לאמור: הנאשם העשיר האביר, בוחר לו נציג שילחם ב"דו-קרב" נגד המאשים והמלעיז או נציגו והמנצח - הוא זכאי. עוד לא שכחה והוכרעה סופית פרשת העיתונאית אילנה דיין והתחקיר שלה בעניין הסרן ממוצב גירית בעזה, שהואשם ע"י התקשורת "בווידואה הריגה", של ילדה פלשתינית לכאורה תמימה בדרכה לבית הספר, למרות שבכיוון הליכתה לא היה בית ספר והאירוע דומה יותר "למלכודת" חמאס. עוד לא שכחו הדי - פסק הדין של השופט המחוזי סולברג, בה הטיל על העיתונאית והזכיינית, בשל תחקיר זה קנס כספי של 300,000 ש"ח + הוצאות משפט - בשל פגיעה בשמו הטוב של הקצין ובשל תחקיר רשלני, מגמתי, לא מקצועי, מלא סתירות ותהיות, בישול קלטת, עדויות שקר שהיום צריכות לפעול לטובת הקצין ובעיקר בשל העובדה שהקצין זוכה כליל, ע"י בית הדין הצבאי שדן בעניינו בסוגיה זו. יתירה מכך, השופט סולברג מרשיע גם את התקשורת, על חלטורה, רשלנות ורדידות. הערעור של אילנה דיין – נמצא בשלבי סיום בעליון. ובעוד זה בא, הנה סיפור חדש על סרן אפרתי, מאבטח הרמטכ"ל, המואשם בעבירות חמורות ובנסיבות אפילו יוצאות דופן. והנה, בתוכניתו של אמנון לוי - שומר מסך - בתאריך 4.1.2010 (יום ב') לפני שהחל המשפט הוקדשה כולה לפרשת הקצין האנס, בהרחבה, בהדגשה ובהתלהבות חריגה ועסיסית. כזאת עוד לא הייתה במערכת המשפט בישראל - למרות מקרים קודמים בולטים כמו חקירת ביבי נתניהו, חקירת הנשיא קצב, ראש הממשלה אולמרט ואחרים. כל העדויות, העדים המתלוננת, חוקרי המשטרה, כל מה שנעשה ונשמע בחדרי החקירות, הובאה בגרסת טלוויזיונית, וכל זאת עוד לפני שהחל המשפט, והראיות הוגשו לשופטים. מבחינה משפטית - מדובר "בסדום ועמורה" מבחינה תקשורתית, בידור להמונים בנוסח הגלדיאטורים ברומא. רבותי - המצב הזה לא יכול להימשך - או שיבטלו את המשפטים או שימנעו את התופעה התקשורתית הקלוקלת הזו - לאלתר. את התפקיד הזה צריכים למלא - ראשי מערכת שלטון החוק, בלחץ ציבורי ואם צריך בחקיקה ובענישה כבדה. עלינו להחליט - רוצים מערכת משפט תקינה או קרקס טלוויזיוני. העיתונות מצידה, בגלל הדרישה לחשיפת יתר, חטטנות, רכילות, רדיפת רייטינג ותחרותיות עוברת לא פעם את גבולות האתיקה העיתונאית וגבולות הטעם הטוב. יש הבדל מהותי בין עיתונות חופשית שתפקידה לדווח, לסקר, להביא לצופים עובדות עם או בלי פרשנויות מקצועיות - שזה חיוני, לגיטימי ורצוי לבין עיתונות החודרת לפרטיות, לחדר המיטות, נאחזת ומפרסמת כתבות צבע ורקע מלאות רכילות, חצאי אמת, וסיפורי עבר עם סיפורי בדים של כאילו חברים ומכרים ורכילאים חברתיים ומקצועיים. יש גם עיתונות שיוצרת ודוחפת פרשיות יש מאין, כולל ביצוע תפקידים השמורים למשטרה ופרקליטות כשכל התמהיל הזה - המגיע בחבילות כל היום מכל הכיוונים - גם אם יש רתיעה ציבורית היא בסופו של דבר שוקעת ומבעבעת לתודעה עד שקשה לפעמים לנתק בין האמת לסיפור בין העובדות לבדיות. כדי למנוע אי הבנה - אין בדברים אלה כדי להתנגד לסיקור ודיווח לגיטימי מהפרשיות שצוטטו לעיל, ההיפך הוא הנכון - גילוי וסיקור עוזרים למשטרה בפיענוח ובאיסוף ראיות חשובות בפרשיות כמו תקיפה מינית והטרדה מינית, שוחד וכד'. במקרים אלה החשיפה חיונית לדגם של התנהגות דומה בעבר ולחיזוק ראיות המשטרה והפרקליטות - אך בגבולות סבירים, הוגנים ומקצועיים. אם העיתונות תירגע - יש להניח שגם עו"ד יאלצו להנמיך פרופיל ולהתרכז במשפט - אך כל זמן ששני הגופים או השלושה עיתונות, משטרה, עורכי דין, יזינו אחד את השני - החגיגה תמשך. בכל מקרה - המצב הנוכחי, לא יכול להימשך. וכדי לא לרוקן מתוכן את מקצוע עריכת הדין ולא להגיע במערכת המשפט על הגורמים המתאימים, לאזור אומץ ובשילוב מערכות - להחזיר למשפט את כבודו הנשחק והאבוד. לסיום, ברצוני להדגיש פעם נוספת, יש הבדל מהותי בין הרשעה ע"י העיתונות והתקשורת לבין הרשעה ע"י בית משפט. הציבור מתרשם מהכתבות, מהפרסומים ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות ומגבש דעה, בטרם החליט בית המשפט. כאשר השופטים, חייבים וצריכים להחליט ע"ס חומר הראיות בלבד והמסמכים שלפניהם ולא על פרשנות ורכילות. משפטו של אולמרט ושולה זקן - עוד יספקו הרבה כותרות ופרשנויות - יהיו הפתעות, יהיה שמח - ולבסוף יהיה גם פסק דין - והוא שיקבע.