מאז עלה מוחמד רזא שאה פהלוי לשלטון באירן (שלט 1979-1941) הוא פעל להשגת שליטה אירנית על טכנולוגיה גרעינית מתוך אמונה כי בעלות אירנית על טכנולוגיה שכזו תצעיד את אירן לעבר "הציוויליזציה הגדולה" (בפרסית: בֶּה-י סוֹ-יֶ תָּמָדֹן-יֶ בֹּזֹרְג) כפי שהייתה בתקופה הפרה-איסלאמית ובעיקר תחת השלטון ההכמני.
ראוי לציון כי לתפיסתו המעבר ל-'ציוויליזציה הגדולה' היה מושתת על ארבעה קווי-יסוד עיקריים, אשר נקבעו עוד בתקופת אביו- רזא שאה (שלט 1925 - 1941), ואלו הם: לאומיות אירנית (פרה-איסלאמית), חילון (אנטי-קלריקליות שיעית), מודרניזציה והתמערבות (לא במובן 'חיקוי המערב' אלא במובן 'חזרה לשורשים') וחיזוק מוסד השאה (כסמל וכגורם המאחד את העמים השונים ואת הלאומיות האירנית).
זאת ועוד, בעיני השאה אירן צריכה הייתה לעמוד במספר קריטריונים בכדי שתוכל לשוב ולטעון למעמדה כ"ציוויליזציה גדולה": 1. עושר - אשר הושג בעיקרו דרך הכנסות הנפט ; 2. רפורמות שונות - שינוי במעמד האישה, חינוך מודרני ואף רפורמה אגררית ("המהפכה הלבנה" של 1963) שבעיקרה הייתה שבירת כוחם של בעלי הקרקעות הגדולים; 3. תיעוש - כסמל לפיתוח וקידמה בדיוק כפי שנעשה במדינות מערביות שונות; 4. חיזוק המעמד ההגמוני באזור בכלל ובמפרץ הפרסי בפרט תוך בניית צבא גדול וחזק המצויד בנשק חדיש ומתקדם; 5. הכרה בינ"ל במעמדה של אירן כ"שוטר המפרץ" וכשומרת האינטרסים של המערב באזור; 6. עמידה בסטנדרטים של מועדון מדינות העולם בעלות שליטה על טכנולוגיה מתקדמת ובין השאר על טכנולוגיה גרעינית.
ביסוס מעמדו של השאה
1 לצד ביסוסה של אירן כמעצמה אזורית והפיכתה לבת ברית מוצהרת של ארה"ב ומדינות נוספות הביאו את השאה לכדי מסקנה כי כעת הגיע הזמן לפעול להשגת טכנולוגיה גרעינית אשר כאמור תשלים את מעברה והפיכתה של אירן ל"ציוויליזציה גדולה". למעשה, ניתן לזהות באירן המלוכנית שני שלבים עיקריים הקשורים להשגת טכנולוגיה גרעינית ואלה הם:
1.
השלב העוברי - בין השנים 1974-1956: תוכנית הגרעין האירנית החלה בשנת 1956 , כאשר במסגרת התוכנית האמריקנית של "גרעין למטרות שלום" (ATOMS FOR PEACE) חתמו אירן וארה"ב על שת"פ גרעיני למטרות אזרחיות. במסגרת תוכנית זו הציעה ארה"ב לספק - לעולם שהיה עד למימדיה הזוועתיים של הטכנולוגיה הגרעינית (הירושימה ונגאסקי) - מידע וציוד בהקשר לשימושיה האזרחיים של הגרעין, ואף להקים מכוני מחקר גרעיניים למטרות שלום.
כתוצאה מהחתימה על ההסכם (1957), קמה באירן "הוועדה לאנרגיה גרעינית" ובאוניברסיטת טהרן נוסד "המרכז למחקר גרעיני". בעקבות הפיכת 1958 בעירק, הועבר ב ב-1959 "המכון למדע גרעיני" של CENTO (אשר היה בעירק) לאירן. באותה שנה ממש אירן וארה"ב חתמו על הסכם נוסף לפיו ארה"ב התחייבה לספק לאוניברסיטת טהרן כור גרעיני קטן למטרות מחקר. בנייתו של כור זה החלה ב-1961 והסתיימה ב-1967, והוא היה אחד מחמשת הכורים הגרעיניים שארה"ב סיפקה למדינות נוספות כגון פקיסטן, טורקיה, אינדונזיה וישראל.
2.
שלב הפיתוח האינטנסיבי- 1978-1974: בשנים 1974-1973 מספר גורמים הביאו את השאה לכדי החלטה לשדרג את מה שהיה עד אז תוכנית הגרעין העוברית של אירן: א. הפינוי הבריטי מהמפרץ הפרסי (1971), מחד, והמעורבות האמריקנית האינטנסיבית במזה"ת, מאידך, יצרו חלל בתפקיד 'שומר האינטרסים המערביים' באזור, תפקיד שהשאה הסכים למלא בשמחה; ב. מלחמת יוה"כ וחרם הנפט הערבי על המערב, נתנו בידי השאה הזדמנות פז להעלות את מחירי הנפט, להגדיל רמות תפוקה, ועקב כך - להשיג רמות הכנסה חסרות תקדים.
הכנסות אלו אפשרו לו להתחיל בפרויקטים גדולים של פיתוח, לצייד את צבאו בנשק החדיש והמתקדם ביותר (לדוגמה מטוסי F14), וגם לשדרג את תוכנית הגרעין שלו, מתוך שאיפה להביאה לרמה שאינה נופלת מזו של מדינות אירופאיות ג. אספקת צרכי הנפט של העולם המערבי בזמן של חרם ערבי, מלווה ב-'תפקידיו' כשומר האינטרסים של המערב ו-'שוטר המפרץ', הביאו את השאה להאמין כי המערב תלוי בו יותר מאשר הוא תלוי במערב.
זאת ועוד, הפעילות הגרעינית של אירן לא הצטמצמה רק בהשכרת שירותיהם של חברות אירופאיות לבניית הכור, אלא כללה שורה ארוכה של צעדים, שהצביעו על כך שלשאה היו כוונות וראייה מרחיקות-לכת בתחום הגרעין.
בין צעדים אלו ניתן לציין את ההסכמים לשת"פ עם צרפת וגרמניה המערבית בדבר העשרת אורניום, בניית מרכזי מו"פ גרעיני, הדרכה וציוד, ניהול ואבטחת מתקנים גרעיניים ובניית כורים. כמו-כן הסכם לשת"פ עם ארה"ב לבניית 8 כורים גרעיניים ולאספקת דלק גרעיני לכורים אלו והסכמים נוספים לרב עם הודו, סין, אוסטרליה, דרום אפריקה, הונגריה אנגליה, איטליה, אוניברסיטת MIT ועוד.
הפיתוח המהיר של הכורים הגרעיניים באירן הביא עמו להרחבת כוח האדם ב"ארגון לאנרגיה אטומית" של אירן (הוקם ב 1974) בראשותו של ד"ר עלי-אכבר אעתמאד ואשר מנה יותר מ-4,000 עובדים (כאשר רבע מהם נשים!!) ושלח מאות מדענים וטכנאי גרעין להשתלמויות במדינות זרות ביניהן ארצות היעד העיקריות הן ארה"ב, צרפת, גרמניה המערבית ובריטניה. חשוב לציין כי בעקבות החרם הערבי ועליית מחירי הנפט, מדינות מערביות החלו לחפש מקורות אנרגיה חלופיים, ובעיקר שמו פעמיהן לעבר טכנולוגיה גרעינית. שאיפה זו לא פסחה גם על מדינות כמו ארגנטינה, ברזיל, הודו, דרום-קוריאה, טייוואן וכמובן אירן בה ביקש השאה להיצמד למדינות אלו בתחום הגרעיני.
דוחות המבוססים על מחקרים מראשית שנות ה-70 הראו כי אם יימשכו רמות ייצוא הנפט האירני ולאור עליית רמות צריכת החשמל באירן, רזרבות הנפט האירני ייגמרו תוך כ 70 שנה. לכן, לשאה היה חשוב לשדרג, להאיץ ולמקסם את תוכנית הגרעין האירנית במהירות האפשרית. כמו-כן, העובדה ש-90% מהכנסות המדינה היו ממכירת נפט, הפכה את השאה לזהיר יותר לגבי השימוש בו לצרכי אנרגיה פנימית.
ממשלים אמריקניים שונים, דמוקרטים ורפובליקנים, תמכו ועודדו את שדרוג תוכנית הגרעין האירנית, שכן זו הייתה, עד אז, מבוססת על ידע והדרכה אמריקניים, ושדרוג תוכנית הגרעין האירנית הייתה מעניקה בצידה עבודה לאזרחים אמריקניים רבים. ואכן, אירן והשאה אף כיכבו במערכות פרסום פנים-אמריקניות של חברות אמריקניות לבניית כורים גרעיניים מתוך מטרה לעודד מדינות בארה"ב לבנות בתחומן כורים גרעיניים.
לסיכום, אירן אשר קיבלה מארה"ב יחד עם פקיסטן וטורקיה את כור המחקר הראשון שלה עוד בשנות ה-60, תוך עשור התקדמה לאין-שיעור על פני שותפותיה מ-CENTO. זאת ועוד, הרי שבשלב השני של פיתוח תוכנית הגרעין שלה, אירן ביצעה קפיצה משמעותית קדימה. מהפכת 1978-79 הייתה לגורם היחיד להפסקת פיתוח התוכנית הגרעינית של אירן וכי אין ספק כי הצורך של איתאללה רוח-אללה ח'ומיני (חי 1989-1902) לבסס את שלטונו והמשכיותה של מלחמת אירן-עירק היו גורמים עיקריים במניעת המשכו הישיר והמיידי של פיתוח תוכנית הגרעין האירנית ולדחייתה בעשור לתוכנית הפיתוח הראשונה, שהחלה ב-1989-90.
יחד עם זאת צריך לזכור כי התוכנית והתשתית הגרעינית שהוקמו באירן על-ידי השאה, הניחו את התשתית לפיתוח תוכנית הגרעין של הרפובליקה האיסלאמית; כיום אולי ניתן לברך על התרחשותה של מהפכת 1979 באירן ולתהות כיצד היה נראה האזור כולו, לו המהפכה הייתה מתרחשת אחרי שהושלמה בניית כור גרעיני באירן?
