נניח שיהיה עימות. אז מה?

1948: ארה"ב מתנגדת להקמת מדינת ישראל. 1956: ארה"ב לוחצת על ישראל לסגת מסיני. 1973: ארה"ב כופה הפסקת אש. 1975: ארה"ב עורכת "עיון מחדש" במדיניותה במזרח התיכון. 1979: ארה"ב לוחצת על ישראל לסגת מימית. 1991: ארה"ב מונעת מישראל להגיב על הסקאדים העירקיים. 1992: ארה"ב מתנה מתן ערבויות לישראל בהפסקת הבנייה בהתנחלויות. 2000: ארה"ב לוחצת על ישראל להסכים למדינה פלשתינית ולחלוקת ירושלים. כמה דוגמאות לעימותים בעבר בין ישראל לארה"ב. ונחשו מה? לפעמים ארה"ב השיגה את מבוקשה ולפעמים לא, אבל תמיד - ישראל שרדה והידידות האסטרטגית בין שתי המדינות לא נפגעה. אין שום סיבה לחשוב שהפעם זה יהיה שונה. "עימות" - מכריזים העיתונים (ו', 20.5.11) יום לאחר נאומו של הנשיא ברק אובמה. כאילו שהאדמה רעדה. נניח שיהיה עימות; אז מה? מי שולט בישראל - ממשלתה הנבחרת או הבית הלבן? ואולי זו בכלל התקשורת, שברובה המכריע נוטה שמאלה וברובה המכריע לא סובלת את בנימין נתניהו, איש-איש וסיבותיו עימו? מה עוד, שבכלל לא הייתי מהמר על עימות. חילוקי דעות - כן. אי הסכמות - כן. אבל לא כל דבר הוא "עימות", מונח שיוצר מיד אסוציאציה של עימות אלים, עימות מדיני, עימות כלכלי, עימות דיפלומטי. כדאי לזכור מה שאמר אובמה עצמו: "ידידותנו עם ישראל היא בסיסית, מחויבותנו לבטחונה אינה ניתנת לערעור". דווקא מתוך ידידות זו, הוסיף, הוא אומר את שיש לו לומר. וזה בסדר גמור, בדיוק כפי שדווקא מתוך ידידות זו על נתניהו לומר את שיש לו לומר. אגב: היה עוד משפט מעניין בנאום אובמה, בחלקו (העיקרי!) שלא עסק כלל בישראל. אובמה דיבר על כך שארה"ב תקדם את חופש הביטוי בכל מדינות המזרח התיכון ותתמוך בו, אפילו אם הדברים שייאמרו יעמדו בניגוד חריף לעמדותיה-שלה. אולי זה מן השפה ולחוץ, אך לפחות מותר לנו להגיד את דעתנו. צריך לחזור ולומר: מדינה פלשתינית בגבולות 1967 אינה שינוי אסטרטגי במדיניותה של ארה"ב. הדרישה לנסיגה הייתה תמיד, הדרישה להקים מדינה פלשתינית נמצאת כאן כמה עשורים, כך שהשילוב ביניהן הוא לכל היותר - וגם זה לא בטוח - אמירה יותר ברורה של מה שהיה ברור ממילא. נתניהו כבר הסכים להקים מדינה פלשתינית, והוא לא ראש הממשלה הישראלי הראשון שעושה זאת. נתניהו כבר הסכים לנסיגות, וגם בכך הוא לא הראשון. בפועל, הוויכוח כעת הוא על היקף הנסיגה וגורלם של גושי ההתיישבות. זה כמובן בהנחה שיש עם מי לדבר; כל ההצעות הישראליות זכו עד כה לתשובה בדמות אוטובוסים מתפוצצים וטילים על בתי ספר. ונא לזכור, שאובמה עצמו הבהיר שעל הפלשתינים להסביר כיצד מתיישב ההסכם בין פתח לחמאס עם רצונם המוצהר בשלום. כפי שאמרתי כאן מיד אחרי הנאום, אובמה יצר נוסחא ברורה וחד-משמעית של "טריטוריה וביטחון", כלשונו. מי שמנתק את האחד ממשנהו, חוטא במקרה הטוב בהוצאת דברים מהקשרם, ובמקרה הגרוע עוסק בהטעיה מכוונת. אובמה אמר שהקמת המדינה הפלשתינית חייבת לעלות בקנה אחד עם בטחונה של ישראל, וגם היו לו קווים מעשיים: עליה להיות מפורזת ולשתף פעולה במלחמה בטירור. בצדק, איפוא, יכול נתניהו לומר: אדוני הנשיא, גבולות 1967 עומדים בסתירה למרכיב הביטחון בנוסחא שלך. אפשר כמובן להתווכח על האמירה הזאת. אובמה עצמו רמז בנאומו מה תהיה תשובתו: בטכנולוגיה המודרנית, של טילים ארוכי טווח ואפילו קטיושות שמכסות עשרות קילומטרים, לטריטוריה יש פחות חשיבות. בציניות אפשר לומר, שקל להגיד את זה כאשר גבולך המזרחי הוא אוקיינוס וגבולך המערבי הוא אוקיינוס וביניהם מפרידים 5,000 ק"מ. ברצינות צריך לומר, שזו תמימות מסוכנת, משום שלא טילים וקטיושות מנצחים במלחמות, אלא שליטה ממשית בשטח - וזה יישאר נכון לכל הפחות בדורות הקרובים. מכל מקום, זה נושא לדיון מעמיק ונוקב, ואפילו לעימות. ושוב: לא צריך להיבהל. בקיצור: כבר היינו בסרט הזה. בדרך כלל הוא לא נעים, כמו שכל מריבה בדרך כלל לא נעימה. לא בטוח שנאהב את הסוף של הסרט הזה, כמו שיש סיכוי שהוא דווקא כן יהיה לרוחנו. וזה עוד מבלי שהבאנו בחשבון גורמים כגון עמדת הקונגרס, הבחירות הקרבות לנשיאות, האירועים הדרמטיים ביתר חלקי המזרח התיכון ועשרות הבעיות הגדולות יותר שעל שולחנו של אובמה. אז נא להפסיק לזרוע פניקה.