אולי זה רק נדמה לי, אבל הרושם הוא שהשבוע האחרון היה עמוס בחדשות יותר מהרגיל. כלומר, העיתונאים לא היו צריכים להציג שטויות כסיפורים מרעישים, מה שקורה לעתים קרובות מדי בכלי תקשורת מסוימים, כי באמת, השבוע היו סיפורים מרעישים די והותר. אולי אחראי לכך הדוח התקופתי של
מבקר המדינה, זה שמדי שנה מתריע על כך שיש שווים ויש שווים יותר בתחום השוויון לפני החוק. אולי נאומו של ראש הממשלה בכנסת, נאום שמוכיח שוב כי אין שום קשר בין מה שמאמינים המתיימרים להנהיג לבין מה שהם אומרים, ומה שחמור יותר - הוא מוכיח שהם לא מייחסים למלים הנאמרות את החשיבות (הערכית והמעשית) הראויה להן. אולי דחיית ריצוי עונש המאסר, עד לשמיעת ערעורו של נשיא המדינה לשעבר, ובעיקר הנימוקים שכתב השופט שהחליט על הדחיה ואולי כל אלה ביחד ואירועים נוספים שלא הזכרנו כאן, כגון "הפלישה הסורית" לרמת הגולן, עשו את השבוע הזה מעניין במיוחד.
כרגיל, בפרשנות לאירועים השונים, בין אם אלה המוזכרים בדוח המבקר ובין אם אלה שאירעו ממש לאחרונה, אנשים מביעים דעות לכאן ולכאן. זה טבעי, אנושי ואפילו מעניין. מה שעוד מעניין, זה שמתייחסים נקודתית אל כל אירוע ואל כל סיפור במנותק מהאירועים ומהסיפורים שנתחוללו או נתפרסמו במקביל. כאילו ההנחה היא שאין שום קשר בין אירוע לסיפור והתזמון הוא מקרי בלבד. אנחנו סבורים אחרת, אנחנו סבורים שיש קשר, אומנם סמוי, בין האירועים שמתפרסמים בזמן נתון וגם בינם ובין פרשת השבוע שקוראים בתורה בשבת החותמת את אותו שבוע. ודומה שבפעם הזאת, יש בפרשה מלים מפורשות התומכות בעמדתנו, כדלקמן בע"ה.
הפרשה פותחת בפסוק (ויקרא כ"ו): [ג] אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. בפשט, יש כאן תנאי, אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, אז יבא אליכם כל הטוב המובטח בפסוקים הבאים. אבל חז"ל לא הבינו ככה, או לפחות הציעו פירוש קצת יותר עמוק (עבודה זרה, ה/א): תנו רבנן אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, אין אִם אלא לשון תחנונים. בפסוק הזה הקב"ה כביכול מתחנן אלינו שנלך בחקותיו כדי שנזכה לכל הטוב המובטח בהמשך. זה כמובן לא שולל את הפירוש הפשוט, שמדובר בתנאי שלקיומו יש תוצאה הכתובה בהמשך, רק שהתחנון הזה כביכול של הקב"ה, מעניק לנו כוחות, מעבר לאלה שיש לנו מצד עצמנו, שנוכל לעמוד בהצלחה במשימה הזאת של קיום התנאי. אלא שכמו שלמדנו בשבועות האחרונים, כל התקרבות אל ה' היא עניין של תהליך. יש אומנם מצבים בהם מגיעים בדילוג אחד וכל אדם צריך לשאוף להגיע לזה, אבל הסדר הרגיל הוא תהליכי כאמור.
והתהליך כולו מתומצת בפסוק הראשון של הפרשה, זה הפסוק שציטטנו לעיל. רש"י מפרש: אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, הרי קיום המצות אמור. הא מה אני מקיים אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ - שתהיו עמלים בתורה: עמל תורה זה בעיקר במחשבה, המאמץ להבין את הוראות התורה ואת הטעמים להוראות אלו. כלומר, אם דיברנו על תהליך, הרי הוא מתחיל במחשבה. מה זה אם כן וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ? אומר רש"י: הֱווּ עמלים בתורה על-מנת לשמור ולקיים. כמו שנאמר (דברים ה): וּלְמַדְתֶּם אֹתָם, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם. הלימוד הנצרך כדי לדעת מה ואיך לעשות, זה לימוד בפה. העיון במחשבה, טוב כדי להעמיק בהבנת הדברים, אבל הלימוד הנכון הוא כאשר מוציאים את המלים בפה, כלומר שימוש בכח הדיבור. אם כן, יש לנו בפסוק הראשון של הפרשה מחשבה ויש לנו דיבור, שני כוחות, "לבושים" בלשון החסידות, כלי ביטוי של הנפש.
המחשבה היא אמצעי ביטוי ("לבוש" בלשון החסידות) פנימי של הנפש, היא אינה מתגלה החוצה. הדיבור הוא "לבוש" חיצוני יותר והוא מגלה את מה שהסתתר במחשבה. דיבור מתוקן הוא תוצאה של ישוב הדעת, של מחשבה מסודרת. כאשר הקב"ה מבקש מאתנו, אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ, שנעמיק להתבונן במצוות התורה, הוא כבר נתן לנו את הכח לכך וזה רמוז במלה הזאת, בְּחֻקֹּתַי. כי בעצם הנפש שלנו חקוק, בְּחֻקֹּתַי, הקשר עם הרבונו של עולם וזה מה שנותן לנו את הכח להדבק בו דבקות מוחלטת בכל עת. בסוף הפסוק בא וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, שהרי כל הדיבורים היפים וכל המחשבות הטובות אינם עשויים להביא את היהודי לדבקות בה' יתברך אם לא שבסופו של דבר הוא עושה גם את המעשה הטוב שמתחייב מאותן מחשבות ומאותם דיבורים. ואדרבה, המעשה הוא העיקר, כפי שאומרת המשנה באבות סוף פרק א'.
גשמיות כתוצאה של רוחניות עד כאן דיברנו על התהליך הנפשי שעלינו לעבור בעבודת ה', תהליך הרמוז בפסוק הראשון של הפרשה. אמרנו שבְּחֻקֹּתַי רומז לכך שבעצם הנפש שלנו חקוק הקשר עם הרבונו של עולם והחקיקה הזאת מעניקה לנו את היכולת להעמיק מחשבתנו בגדולתו יתברך. ולכאורה, מה צריך יותר מהחקיקה הזאת? הקב"ה חקק בנפשו של כל יהודי את הקשר העצמי אתו יתברך, אז הקשר הזה קיים, לא?! אומנם כן, אלא שהוא סמוי והתפקיד שלנו הוא לחשוף אותו. הוא סמוי עד כדי כך שבהחלט עלול להיות שיהודי יתנהג הפוך מהמתחייב מקשר עצמי זה והוא אפילו לא ירגיש בכך, לא יהיה לו שום מושג על כך שבהתנהגותו הוא פוגם את הקשר שלו עם הקב"ה חלילה. כדי למנוע התפתחות כזאת, מנחה אותנו התורה, וכבר בפסוק הראשון של הפרשה, להשתמש נכונה בשלושת לבושי הנפש שלנו לעבודת ה'.
ולהשתמש נכונה פירושו להיות בתנועה מתמדת, בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. הרי בנפש האדם, התנועה המתמדת קיימת רק במחשבות שהן רצות תמיד. וכאן אומרת לנו התורה שעלינו לנתב את מחשבותינו לרצונו יתברך, לחקיקה שחקק בנפשנו. בשלב הבא עלינו לדבר את הדברים הנכונים שהם, כמעט בהכרח, נמשכים מהמחשבות הנכונות. אבל הקשר האמיתי שלנו עם הבורא יתברך מתקיים כאשר המחשבות והדיבורים הנכונים מתבטאים בסופו של תהליך במעשה הנכון, מעשה המצוות, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. והראיה לכך באה מיד בהמשך, בתוצאה של קיום התנאי אִם-בְּחֻקֹּתַי, [ד] וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. [ה] וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. מדובר בתוצאות גשמיות תרתי משמע. או אולי חד-משמעי, שהרי עיקר הגשמיות הוא בגשם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם.
ומיד בהמשך מבהירה לנו התורה כי גם השלום אינו עניין לנו לענות בו: [ו] וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. אנחנו אמורים לדאוג אך ורק לשלום שבינינו ובין הרבונו של עולם וכמובן, גם לשלום שבינינו ובין עצמנו. אין שום תוחלת ושום תועלת במאמצים שלנו להשיג שלום עם אובינו. לכל היותר אנחנו יכולים לחתור לשלום במשמעות של ביטחון אישי, אבל זה רק אומר שעלינו להפגין עוצמה כזאת שתרתיע את אויבינו אפילו ממהלכים כגון זה שאירע ברמת הגולן בתחילת השבוע, מהלכים המבטאים את זילזולם המופגן (והמוצדק כמובן) בכוחנו הצבאי. כי ככל שאנחנו חותרים לשלום, עוצמתנו הרוחנית נחלשת והולכת וזה הכי טבעי בעולם. וגם, כל צעד שאנחנו עושים לקראתם, מתפרש אצלם כביטוי חולשה שלנו, לכך שאנחנו לא מאמינים בכוחנו לעמוד מולם לאורך זמן.
אבל אלה לכאורה סתם הרהורים של שכל אנושי. עדיף שנראה מה מבטיחה לנו פרשת השבוע, זה לגמרי אמיתי ולגמרי שייך לאירועים של השבוע. התוצאה של קשר תקין עם הבורא יתברך היא: [ז] וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. [ח] וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. דבר כזה, בפירוש לא יכול להיות תוצאה של עוצמה צבאית רגילה, זו רק תוצאה של עוצמה רוחנית הנובעת מהסיוע שבא מלמעלה, סיוע המובטח לנו כתוצאה של חשיפת החקיקה האלוקית הקיימת בנפשנו. וכנ"ל, חשיפה זו מושגת על-ידי מחשבות, דיבורים ובעיקר מעשים שהם לרצונו יתברך, כפי שנוסחו בפרשת השבוע ובתורה בכלל. "חתירה לשלום" במשמעות המקובלת בימינו, לא רק שאינה מייצרת עוצמה כזאת, היא יוצרת חולשה, בעיקר חולשת דעת, שהולכת ומתגברת בכל המישורים.
בסיום הפרשיה הזאת של תנאי ותוצאה חיוביים, מזכיר לנו הקב"ה: [יג] אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִהְיֹת לָהֶם, עֲבָדִים; וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. לכאורה, תזכורת מהעבר כדי להמחיש את יכולתו יתברך לקיים את הבטחותיו. אבל חז"ל מבינים את הפסוק הזה גם כהבטחה לעתיד, אותו עתיד שכבר הגיע ורק בנו תלוי מתי הוא יתגלה לעיני כל בשר (מדרש רבה): וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת תני ר' חייא, בקומה זקופה. ואין יראים מכל בריה. כלומר, לא שפופים כפי שאנחנו נראים כעת לעיני אויבינו כי כך אנחנו מרגישים בעצמנו, אלא בקומה זקופה. וגם לא כמו שהתרשם אותו סורי חצוף שהגיע עד תל אביב, שנסע עם חיילים והתרשם שהם פחדו ממנו יותר ממה שהוא פחד מהם, אלא ואין יראים מכל בריה. בהמשך אותו מדרש מובאות דעות שונות של חז"ל ביחס לגובה הרמוז במלה קוֹמְמִיּוּת. מה שברור הוא שהגובה הרוחני של יהודי אמור להיות, וגם יהיה בקרוב ממש, באין ערוך יותר מכפי שהוא כעת. וכאמור, בידינו הדבר לזרז את התגלות הגובה הזה.