פרשתנו עוסקת בשכר להולכים בדרך ה' ובעונש לחוטאים, ופותחת במילים: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. סוקראטס ערער על מתן שכר ועונש בעולם - הרשע לא דיו שהוא במציאות שלו המקולקלת, וכי יש צורך עוד להענישו על מעשיו? וכן להפך, הצדיקים כבר מקבלים את שכרם בעצם מקומם, ולמה להוסיף להם שכר?
אפשר להקשות גם מכיוון אחר על מתן השכר ועונש. דווקא השכר מקטין את המעשה הטוב והופך אותו מדבר נעלה לאמצעי לקבלת שכר. גם העונש מגמד את חומרת החטא ומקמט אותו לתוך גבול. גם יש שהעונש מייצר פטור לחוטא מלבקר את עצמו. לדוגמה, אם אדם כלשהו מצא ברחוב ארנק מלא בכסף והתגבר על יצרו, הכריז על האבדה והשיבה לבעליה, ואז המאבד נתן לו אחוז מסוים מכספו האבוד. המוצא הישר הפך לבעל עסק, הוא איבד מזוהר מעשהו. כעין זה מצאנו בחז"ל [פרקי אבות א', ג']: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על-מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על-מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם.
אמנם אנטיגנוס לא יצא נגד היות שכר ועונש, אלה רק בא להדריך אותנו לא לתת את עינינו בשכר, אבל הוא מבטא את החיסרון שישנו בשכר, את הקטנות שישנה בהנהגה שכזו. ה' מצפה מאיתנו לעשות את הטוב מפני שהוא טוב, ולהימנע מהרע מפני שהוא רע, או בסגנון אחר - שתהיה עבודתנו את ה' מאהבה ולא מיראת העונש.
ניגוד עניינים נוסף שיש להנהגת ה"שכר ועונש", הוא: עם "חופש הבחירה", אם כל באי-עולם יראו שההולך בדרך התורה מקבל שכר והסוטה מדרכה מיד נענש, אין להם חופש בחירה של ממש, ברור שכולם ילכו בדרך הנכונה, אין להם בחירה אמיתית. ממילא יוצא גם שלא מגיע לו שכר על כך. שהרי הוא לא ממש בחר בטוב, הוא היה אנוס לכך.
המשנה בפרקי אבות [ה', א'] מביאה: "בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". צריך להתבונן בדברי חכמינו, מה הקשר בין עשרת מאמרות בריאת העולם לבין שכר ועונש? אם העולם היה נברא במאמר אחד, מה היה שונה? בפשיטות אפשר לומר שה' בחר לברוא העולם בעשרה מאמרות, מתוך חיבתו לעולם, ולכן הוא מצפה מאיתנו לשמור עליו מכל משמר, אז יש תרעומת גדולה יותר על מחריבי העולם, ולעומת זאת קורת-רוח גדולה יותר למקיימיו.
המהר"ל מפראג בהסברו למשנה מבאר את משמעות המספר עשר, הוא מבטא ריבוי מחד-גיסא ואחדות מאידך-גיסא. יש בעולם הרבה פרטים אבל גם אפשר לראות בו את הקישור/התלות/המאחד בין כולם. אם כן, יש מקום לצפות מבני האדם לגלות את אחדות העולם, ולהעניש את החוטאים שמאבדים/מפרידים את העולם. ולמה לתת שכר לצדיקים על קיום העולם? הרי לכך נבראנו. התשובה היא שאפשר לגלות את ה' בעולם אם אנו בוחרים בכך, ואפשר לא לראות. מובא בפרשתנו "והתהלכתי בתוככם...", אבל ברור שאנו צריכים עיניים מיוחדות כדי לראות זאת. זאת אומרת, ה' ברא את העולם באיזון עדין, בין הרצון לתת עצמאות לנבראים לבין הרצון לתת להם את האפשרות לפגוש אותו יתברך.
אפשר לענות לסוקראטס מהמשנה הזו, אכן שכרו של הצדיק בעצם צידקותו, אבל גם מגיע לו שכר מצד תרומתו לכלל העולם, ולהפך לגבי הרשע, על הנזק לכלל העולם מגיע לו עונש. ויש מחז"ל שהשיבו לטענתו - אכן האדם הוא זה שקובע את גורלו בין טוב למוטב. כמו האדם שמכניס את ידו למים רותחים, ותוצאה ישירה ממעשיו שהוא נכווה, כך החוטא במעשיו השליליים מביא על עצמו את העונש. כך מבארים חז"ל את הפסוק בתהלים [קכ"א, ה'] "ה' צלך על יד ימינך". ה' נוהג עימנו כמו הצל שלנו, מידה כנגד מידה.
כיוון אחר: אם נבדוק בעולם, הרי שנראה כי אין אף מדינה שאין לה מערכת משפט. מבלי להתייחס לאיכותה וליושרה, גם אם הרשעים גרמו לעצמם את עונשם הכי גדול, עדיין ברור לחברה שהיא צריכה משפט כדי להגן עליה, כדי לתקן אותה, וכך ברור שלטובת העולם ככלל צריך שיהיה בו שכר ועונש, אף אם נאמר שלרשע עצמו העונש לא יתרום כלום. אפשר לראות בפרשתנו העוסקת בשכר ועונש שהדיבור בלשון רבים, מצד הנהגת הכלל.
על דרך השלילה אנו יכולים להבין שהנהגת שכר ועונש, היא נצרכת, שהרי לו יצויר שלא היו בעולם, הייתה לנו טענה כלפי ריבונו של עולם, מדוע דרך רשעים צלחה, מדוע יוצאים החוטאים נשכרים, מדוע צדיק ורע לו וכדומה. והרי טענות כאלה נשמעות גם כך, בגלל שהנהגת ה"שכר ועונש" לרוב לא גלויה בעולם. אבל לענייננו היא הנותנת שאנו לא מוכנים לקבל מוסרית הנהגת עולם בלי שכר ועונש, שורשה של הנהגת ה"שכר ועונש" היא "הנהגת המוסר".
הנהגת ה"שכר ועונש" ו"חופש הבחירה" הבאנו למעלה את ה"ניגוד עניינים" בין שני יסודות אלו, שהנהגת שכר ועונש מצמצמת את חופש הבחירה, ומקשה עלינו לעשות את הטוב מפני שהוא טוב. על כן חז"ל בהדרכתם החינוכית מורים לנו אומנם להשתמש בפרסים ובעונשים, אבל לפי מהלך התקדמות ילדינו, למזער את השימוש בהם, ולהפסיק לתת פרס על כל מעשה טוב, כדי לכוונם אל הטוב עצמו, ללמדם באמצעות השכר/פרס שזהו הכיוון הטוב ללכת בו, שימוש בשכר כאמצעי ולא מטרה - וזו גם כוונת אנטיגנוס שהזכרנו למעלה.
ומטעם זה גם ריבונו של עולם מרחיק בזמן את קבלת השכר על מעשינו הטובים, כדי שהשכר לא יפגע בבחירתנו העצמית. למעשה מאז נתינת התורה ועד היום עוד לא זכינו לראות את התגשמות הברכות שבפרשה באופן מלא. בעצם למדנו מכאן שהנהגת שכר ועונש היא אמצעי אצל ריבונו של עולם, וגם אצלנו, כדי לכוון את האנשים לדרך הטוב.
אבל אפשר להביט מכיוון שונה. באמת, מה שרצה ריבונו של עולם, זה לתת לנו שפע, להיטיב לנו בלי גבול ומידה, אלא שלהיטיב למי שאין לו יכולת קיבול לטוב, זה גם לא טוב. זה נקרא בלשון הקבלה "נהמא דכיסופא". בתרגום לעברית - לחם בושת. כדי שלא תהיה לנו הבושת, לכן הרבה לנו תורה ומצוות. נתן לנו אפשרות לבנות כלים לקבל את הטוב העליון.
בעצם עניין השכר ועונש, הוא גילוי ה' בעולם, ה' מגלה את מלכותו. או נאמר בסגנון אחר, הבחירה שלנו בטוב מזכה אותנו להתקרב יותר לה', ולקרב את ה' לעולם, "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם..." [ויקרא כ"ו, י"א]. הצדיק זוכה להשגחה אישית צמודה בחייו, ולעומתו הרשע נמסר תחת הנהגת הטבע/מקרה.
היהדות נלחמת בחרב פיפיות כנגד שני זרמים הפוכים בעולם. נגד עובדי האלילים ומגשימי האלוה, באומרה שלה' אין ליחס שום גבול וצורה, אין עוד מלבדו, ואין לנו שום תפישה בו כלל. ומצד שני גם נלחמת נגד הפילוסופיה אשר ביקשה לנתק את ה' מן העולם, רוממה אותו לגובה רב, שבו לה' לא אכפת מאיתנו, אינו משגיח עלינו, ואין לו שום רצון מאיתנו. באשר לטענתה, כל רצון מבטא חסרון, ומכיוון שלה' אין כל חסרון גם אין לו רצון.
כנגדה טוענת היהדות שאמנם ה' מרומם מעל כל חומר וצורה, אבל הוא ברא עולם עם תוכנית, עם יעדים, עם ציפיות מאיתנו, והוא משגיח על עולמו ללא הפוגה, למען יגיע לייעוד שניתן לו, למען יקבל את השכר המיועד לו. "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ".