תמיד אהבתי את השירות של דואר ישראל. בסך הכול בכל פעם שנצרכתי לשירות של משלוח מכתבים או חבילות, דואר רשום ושאר מני אלו, קיבלתי שירות מהיר, יעיל, חסכוני וזול. תשבחות אלו כלפי רשות הדואר מקבלות משנה תוקף דווקא בתקופה זו של השנה.
לבטח הקורא שואל עצמו מדוע אני מעלה נושא זה? בסוף חודש מאי הקרוב יתרחש מאורע חשוב הקורה כל שנה באוניברסיטה העברית - חלוקת תארי מוסמך ובוגר. בין מסיימי התואר המוסמך העתידים לקבל את התעודה הנכספת גם אני מצוי.
אם לסכם בשורה אחת את שנותיי שם, ללא ספק תרם מוסד זה להתפתחות משמעותית אצלי ואצל רבים מחבריי. אולם, לאחר שנכחתי בטקס חלוקת תואר "בוגר אוניברסיטה" לפני כשלוש שנים משהו השתנה אצלי ביחס למוסד זה. באותו הטקס ההוא לאחר שהכריזו בקול גאה על המסיימים בהצטיינות, והם עלו בגאווה לקדמת הבמה כדי לקבל את התואר, נותרנו אנו "כלל הבוגרים", אלו הממלאים את מכסת התלמידים לקבל התארים בדוכנים פזורים "במעמד ראש המחלקה". לידו של ראש המחלקה ניצבת המזכירה הבכירה אשר מחפשת על-פי קטלוגי שמות משפחה את התואר, שולפת אותו מתוך הסל הקלוע ומגישה לך.
האבסורד הוא שרגע לפני חלוקת התעודות "לכלל הבוגרים", עלה תלמיד מצטיין לשאת דברים בשם כל התלמידים. דבריו נגעו לליבי שכן הוא גלל את סיפורו האישי שדומה היה שהוא סיפורם של הרבה מאוד סטודנטים וגם סיפורי שלי. החל מן העבודות מזדמנות, מעבר לעיר זרה וגדולה, לילות בלי שינה, מילואים, חיסכון של שקל על שקל וכלה בכל אותם בעיות המאפיינות לא מעט "מכלל הבוגרים" שם. נגע לליבי במיוחד שהוא הודה לנו "כלל הבוגרים" והבין באמת שהגם שאנו לא מצטיינים ('רחמנא ליצלן'), עדיין עברנו תלאות ועבדנו קשה כדי להרוויח את מעמדנו שם ושאנו מהווים את אוכלוסיית האוניברסיטה.
רציתי להודות לו, האדם הזה נטע לי תקווה בלב. הבטחתי לעצמי כי בבוא בעת בסיום המוסמך שלי אעשה הכול לעלות על דוכן המצטיינים ולומר דברים דומים. אולם, "איתרע מזלי" ועל-אף עבודתי הקשה שוב הגעתי רק מרחק נגיעה ממעמד נשגב זה. במחזור פ"א הקרוב אהיה "כלל הבוגרים והמוסמכים" ולא מצטיין. כלומר, את התואר אקבל שוב מעל דוכן הפלאפל של התארים.
המעניין הוא, שבשאר מוסדות הלימוד האחרים הדברים מתנהלים בצורה אחרת לחלוטין. מסתבר כי במוסדות לימוד כדוגמת אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב או האוניברסיטה הפתוחה קיימת הסובלנות של המרצים והתלמידים לחלוק את הכבוד הראוי לכל אחד ואחת מן הבוגרים והמוסמכים. כנראה שבאוניברסיטה העברית לא שמעו על המחווה הזו שמוסדות אלו מקיימים עבור תלמידיהם. חבל, דווקא הייתי מצפה ממוסד מחקרי שיודע לבצע השוואות אנכיות ורוחביות ולהפיק מחקרים, שיבצע השוואה מינימלית זו וישליך על עצמו.
לכן, האפשרות האחרת בה בחרתי היא הודעה על כך שברצוני לקבל את התואר בדואר רשום לביתי לאחר הטקס. סוף כל סוף אוכל לקבל יחס אישי מן האוניברסיטה העברית. קודם אקבל תלוש של דואר רשום אשר ממוען במיוחד אליי. לאחר מכן אלך אל הדואר ורק לאחר בדיקת תעודת הזהות שלי וקריאה בשמי אקבל את התואר הנכסף והיחס האישי שסטודנט מסיים ראוי לו. לפיכך, עליי להודות לדואר ישראל שאכן נמצא 'בכל מקום ובשביל כולם', אפילו בשבילי. דרך זו אכן עדיפה מכיוון שלרגע היחיד בו האוניברסיטה צריכה לכבד את תלמידיה "הלא מצטיינים", אין הם זוכים לו.
לקברניטים האחראים על טקס זה הייתי אומר את שאמר מאיר אריאל לפני שנים "הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם...וסתם בוץ צורה לו".
