ב-2 לנובמבר 2010 החליט המצביע האמריקני שהנשיא אובמה מנותק מהזירה הפנימית בארה"ב והנחית מכה קשה למפלגה הדמוקרטית בשני בתי הקונגרס בוושינגטון, בבתי המחוקקים ובארמונות המושלים של 50 המדינות. ב-19 למאי 2011 הבהיר הנשיא אובמה, בנאומו על המזרח התיכון, שהוא מנותק גם מהזירה המזרח תיכונית.
אובמה מתיימר להנחיל דמוקרטיה לעמי ערב לראשונה לאחר 1,400 שנות רודנות, טרור כנורמה פוליטית, חוסר-וודאות ובוגדנות. הוא מעדיף לפעול לפי מציאות וירטואלית של "אביב ערבי" ולא להתמודד עם מציאות מזרח תיכונית של "חורף ערבי סוער". הוא מאמין שהזעזועים הוולקניים במדינות ערב הם "מאבק עממי להגדרה עצמית", מכיוון "שהדיכוי אינו עובד יותר". הוא משווה את מאבקי הכוח האלימים השבטיים, האתניים, הדתיים, הרעיוניים והגיאוגרפיים המתסיסים את הרחוב הערבי למרד האמריקני נגד השלטון הבריטי ולמאבק השחורים לזכויות אדם בארה"ב. אובמה מניח, כנראה, ששני מיליון מצרים שבאו לכיכר אל-חורייה להאזין לדרשתו של השייך קארדאווי - הנמנה עם הנהגת "האחים המוסלמים" - ממחזרים את מורשתם של ג'ורג' וושינגטון ומרטין לותר קינג.
אובמה מציע למחול "למצרים הדמוקרטית" על חוב בסך מיליארד דולרים, ולהזרים מיליארדי דולרים למצרים ולתוניסיה, אותן הוא מכנה "אוונגארד של גל הדמוקרטיה... העשוי להיות דוגמה לבחירות חופשיות, מוסדות דמוקרטיים והנהגות אחראיות". הוא מצפה שהזרמת ההון תעודד כלכלה חופשית ויזמות פרטית, למרות היעדר תשתית ערכית וחינוכית ראויה שהיא תנאי בל-יעבור לדמוקרטיה ולכלכלה חופשית.
בנאום כה מרכזי על מדיניות חדשה במזרח התיכון, כאשר "רכבת השדים" הערבית טסה ללא נווט ומאיימת על אינטרסים אמריקנים חיוניים, כאשר רוסיה וסין מעמיקות את חדירתן לאזור, כאשר הנסיגה האמריקנית מעירק ומאפגניסטן עלולה לגרום להתפרצות לבה לוהטת, אובמה אינו מתייחס לאיומים ברורים ומיידיים כגון אירן גרעינית, טרור מוסלמי ורכישת מערכות נשק מתוחכמות להשמדה המונית על-ידי ישויות טרור. הנשיא האמריקני שטען בפברואר 2010 "שאסד יכול למלא תפקיד קונסטרוקטיבי במזרח התיכון", סבור שהוא שומע את משק כנפי הדמוקרטיה, אך הוא שומע את משק כנפי "העיט הטורף" המרחף מעל המזרח התיכון.
מנהיגי המפרץ הפרסי חרדים מהאיום האירני, מסכנות קטלניות מבית ומהתפרצות אפשרית של "הר געש" עירקי. שאר מנהיגי ערב חרדים לקיומם נוכח זעזועים קטלניים מבית, אשר גם להם אין שום קשר לישראל, לסכסוך הערבי-ישראלי או לעניין הפלשתיני. אבל, אובמה משוכנע שלסכסוך הערבי-ישראלי תפקיד מרכזי בטלטלות האזור, ושהעניין הפלשתיני מהווה את בבת-עינה של המדיניות הערבית. לכן הוא מנסה להפעיל לחץ לפתרון העניין הפלשתיני, ובמיוחד על ישראל הרגישה יותר ללחצים כמו כל משטר דמוקרטי. לכן הוא מתעלם מהאהדה הגורפת לבן-לאדן ולסדאם חוסיין ברחוב הפלשתיני וממעורבות טרוריסטים פלשתינים בעירק ובאפגניסטן; לכן הוא מתעלם ממעורבות אבו-מאזן בחתרנות וטרור בין-ערביים; לכן הוא קובע סימטריה מוסרית משוללת-יסוד בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית; לכן הוא מתעלם מהחינוך השיטתי להשמדת ישראל ולשנאת ארה"ב במוסדות הרשות הפלשתינית, המנציח את הסכסוך ומהווה קו-ייצור למתאבדים; ולכן הוא מתעלם מהטרור הפלשתיני חסר התקדים המכה בישראל מאז הביאה להקמת הרשות הפלשתינית ונסוגה מכל רצועת עזה ו-40% משטחי יו"ש.
אובמה לוחץ לחלוקת ירושלים ולנסיגה מלאה לקווי 1949, למרות שלקחי העבר מוכיחים שהסכסוך איננו על גודלה - אלא על קיומה של המדינה היהודית. עמדתו מנותקת ממדיניות קודמיו בבית הלבן, מקצינה את ציפיות ועמדות הפלשתינים, מרחיקה אותם משולחן המו"מ לטובת "בא כוחם" מהבית הלבן, מבהירה שאין עונש - אלא שכר - לטרור הפלשתיני, ושומטת את הקרקע מתחת למעמדו כ"מתווך הוגן".
עמדת אובמה מנותקת מעמדת רוב מכריע של הציבור האמריקני ושל נבחריו בקונגרס, היכולים ליזום, לבלום ולהשעות מדיניות ולהפוך על פיה את מדיניות הנשיא. לכן עמדת אובמה אינה ישימה, אלא אם כן רה"מ נתניהו יתעלם ממנופי תמיכה אדירים וייכנע ללחץ של נשיא חלש, הזקוק לתמיכת הקונגרס ומאבד במהירות את "בונוס חיסול בן-לאדן". המחוקקים גם מתנגדים למתקפה הפלשתינית באו"ם. לכן אובמה הבהיר - בניגוד לרצונו אך עקב רצון ועוצמת הקונגרס - שהוא מתנגד ליוזמה הפלשתינית באו"ם ושלא יהיה צונאמי בספטמבר!
