הגיע הזמן: פולישוקים, הביתה!

השבוע, אם כן, חזר לחיינו השר פולישוק ברייטינג שווה. אבל נדמה שמעולם לא עזב. אותה דמות טלוויזיונית מדויקת שברא המחזאי שמואל הספרי, היא תבנית נוף הפוליטיקה שלנו בעשורים האחרונים. כלומניק, בובת חוטים, סמרטוט שמטפס במעלה הג'ובים. העתק נאמן למקור של הפוליטיקאים שהשתלטו לחלוטין על (אי) ניווט מציאות חיינו בעשור וחצי האחרון. הזכיינית קשת קוראת לפולישוק בטעות סדרה דרמה-קומית. האמת היא שזו סדרת דוקו על הפוליטיקה הישראלית. ועל מה שלעזאזל נהיה מאיתנו. לכאורה זה מוזר שהפוליטיקה הישראלית לא מושכת צעירים מצליחים לשורותיה, כמו שקורה בעשור וחצי האחרון ברוב העולם המערבי. בעוד שבעולם המדומיין שאליו אנחנו חולמים להידמות, מתדפקים צעירים וצעירות על דלתות הפרלמנטים, אצלנו מתדפקים קאמבקיסטים, לוזרים או משועממים. וגנבים. לכאורה זה מוזר, אבל זה לא ממש פלא. הפוליטיקאים הישראלים היחידים שעשו מעשה בשנים האחרונות, עשו לכיסם. בישראל 2011, הפוליטיקאים, ככלל, משתייכים לשתי קבוצות הגדרה: ההירשזונים או הפולישוקים. חלק מתעסקים במעטפות ובגניבות והשאר בלהעביר את הזמן. מאז שדוד בן-גוריון, מנחם בגין ויצחק רבין לא עובדים כאן יותר, לא התחוללה פה שום מהפכה אמיתית. מזל שבן-גוריון הספיק להקים את הביטוח הלאומי ואת מערכת החינוך-חינם הממלכתית, שמנחם בגין עשה שלום עם מצרים ושיצחק רבין חוקק את חוק ביטוח בריאות ממלכתי ל-כ-ו-ל-ם. אלה שבאו אחריהם עובדים בלחמם את הכיסא. כל השאר לא באמת מעניין להם ת'תחת: מיליון אזרחים ואזרחיות ששורדים מ-3,200 שקל לחודש ובסך-הכל 40 אחוז ישראלים שמחזיקים מעמד עם פחות מ-4,300 לחודש. ומעמד בינוני, עאלק "מעמד ביניים", יעני עמוד השדרה של כל חברה בריאה, אבל איך אפשר לחיות בכבוד כשצריך להעביר חודש בפחות מ-6,700 שקל? העיקר שנוחי דנקנר צוחק כל הדרך לבנק, ויצחק תשובה מבסוט מהמס המופחת על הגז שלנו. זו הציונות החדשה: מובלים ולא מנהיגים. שורדים ולא מבקיעים. לכל פולישוק יש תסריטאי משלו, שמניע אותו על מסך החיים כמו בובת חוטים. למשל, שביעיית הפולישוקים המתכנסת בירושלים לדיונים דחופים בלילות בורקס כבר למעלה משנתיים, עד שבאו אבו-מאזן ואיסמעיל הנייה והחליטו לכפות את גבולות הקבע של ישראל בעצרת האו"ם בספטמבר. או הפולישוקים, חברי ועדת הכספים בכנסת, שהתלבטו אם לאשר את עליית המס על הדלק כי הרחוב רותח, עד שבא דנקנר וסיים לכתוב את הפרק הבא: לאחר שאושרה העלאת מחירם של 30 סוגי דלקים, מחיר הסוג ה-31, שמשמש דלק למפעל נשר, בבעלותו של התסריטאי, נשאר על-כנו. הפולישוקים הישראלים עובדים כבר שנים אצל האבו-מאזנים, הדנקנרים, התשובות ושות'. ככה זה. פולישוק חייב תסריטאי, כי אין לו באמת - חיים משלו. ששון גבאי צריך את הספרי. ביבי צריך את אבו-מאזן. השאר צריכים את דנקנר. בגלל ההון. בגלל השלטון. בגלל העיתון. והיתר פוחדים שתשובה לא יכעס. על הגז. תארו לעצמכם מה יעשה ביבי בחיים בלי אבו-מאזן. על מה ידבר. על מי יאיים. פתאום יתפנו לו ימים שלמים בלו"ז ועכשיו כבר לא ניתן להעביר את הזמן במסעות כביסה במכבסות חמישה כוכבים בחו"ל. או השעמום שייפול על יובל שטייניץ בלי דנקנר. או על אריאל אטיאס. במה יתעסקו כשלא יוכלו להעביר זמן בלקרקר לחלילו של דנקנר. לא חייבים להישאר סריסים מסורסים של דנקנר. אם שטייניץ בחר בזה או אטיאס, זה עניין שלהם. תקלטו: כשדנקנר מהתל בפקידי בנק הפועלים, שמזמן צריך לשנות את שמו לבנק האדונים, אנחנו הראשונים שמשלמים את המחיר. כשמוחקים לדנקנר חוב של 64,000,000 שקל (ובמילים: שישים וארבעה מיליון), סתם כי הוא ביקש, או ציפה, או פילבל בעיניו, או שסתם התחשק לו לקנות עיתון, אנחנו אלה שסותמים את החור בבנק. בכל מיני דרכים. למשל, אלה שחושבים שלהיות ראשון זה מחייב, שולחים מיד עורכי דין לנעוץ שיניים בזוגות צעירים שמאחרים בתשלום המשכנתה או הלוואה, להספיק לקחת להם את הדירה כשהיא עוד שווה משהו ולזרוק אותם לרחוב. כדי שהמאזנים אחרי החור שעשה דנקנר יישארו מאוזנים. גם דנקנר צריך מאזנים עם קניות ובלי חובות. כי גם אצלו להיות ראשון זה מחייב. ובנק האדונים מת לעזור. כי ראשון לראשון לא זאב. ויש לבנק עוד הרבה שיטות להתעמר בחייבים גרושים כדי שדנקנר שחייב מיליונים יהיה מבסוט. כולן מכיסנו. לא חייבים להישאר סריסים מסורסים של דנקנר. גם לא חייבים להיות אהבלים ולא להבין למה כל כך הרבה פולישוקים שפרשו מהשירות הציבורי מוצאים אצלו פרנסה - רוני מילוא, ודני נווה, ואריה מינטקביץ, וחיים גבריאלי וכל כך הרבה נערי אוצר ונערי הרשות לניירות ערך. בקיצור, כל פקידי הציבור שהיו צריכים לשמור על הכיס שלנו מכיסו של דנקנר, פורשים מאיתנו לנוחילנד, לעשות לכיסם על חשבונו של דנקנר. ודנקנר נדיב איתם. גם לא חייבים להישאר סריסים מסורסים של האבו-מאזנים. אם רוצים להרוויח את גושי ההתנחלויות הגדולים ולהפוך אותם לחלק מישראל הריבונית, צריך להרים טלפון למזכ"ל האו"ם ולהודיע לו שישראל חושבת שצריך להכיר במדינה הפלשתינית, כי ממילא בן-גוריון כבר הכיר בה ב-47'. ולמה שהסכמנו אז בטח שנסכים היום, כשהפלשתינים מקבלים מדינה קטנה בחצי ממה שהסכמנו לה ב-47'. רק פראייר כמו פולישוק, או כמו ביבי, יכול להמשיך להתווכח כמו סוחר רהיטים ולתת לאיסמעיל הנייה לקבוע לנו את הגבול. אפשר להחליט שמגיע לנו יותר. שמגיע לנו לצאת מעבדות הדנקנרים והתשובות והאבו-מאזנים - לחירות. שמגיע לנו "ניו-דיל". שמגיעה לנו ממשלה בלי פולישוקים. ממשלה שמחליטה. למשל, להפשיר מאה אלף דונם לזוגות צעירים לבנייה בכל אזורי הארץ, בהתחייבות של הקבלן הזוכה במכרז למחיר סביר ומוגבל. ממשלה שמבינה שפערים כאלה בין עשירים לעניים, מסוכנים יותר מאלף אחמדינג'אד. שלא יכול להיות שבמדינה ציונית שחייבת להיות בה ערבות הדדית, שכירים מתמוטטים ממס ישיר ועקיף ואלק-טייקונים חוגגים. אז מגדילים באופן משמעותי את מס רווחי ההון ומס החברות, ולא נבהלים אם דנקנר יעזוב את הארץ או יפסיק "לתרום" לנו פיצוחים מהמיליונים שחסך מתשלום מיסים. כי מי בדיוק יקבל אותו אם יברח מכאן? האלק-טייקונים הישראלים הם טייקונים מקומיים, כי להדפיס כסף הם יודעים בעיקר בישראל, בעזרתם של הפולישוקים. לא בטוח שהדנקנרים יסתדרו רגע אחד בעולם הגדול. שם אין פולישוקים. מגיעה לנו ממשלה שנותנת בחזרה למי ששירת אותה בצבא או בשירות לאומי ומעניקה לו תואר ראשון על חשבונה ולילדיו חינוך מגיל שלושה חודשים בחינם. כי מה שמגיע לילדים של שס ולהוריהם מגיע גם לנו. ממשלה שמשנה את שיטת הממשל ונותנת למי שהעם בחר בו ברוב הכי גדול את ההזדמנות לנהל כאן את העסק לתקופה של ארבע שנים בלי שהיא תהיה תלויה בכל פולישוק. ניו-דיל. ממשלה שלא תשאל מאיפה מביאים את הכסף לכל זה, ותמצא פתרונות יצירתיים כמו שיגע ומצא בן-גוריון, שידע מאיפה להביא כסף לביטוח הלאומי ולמערכת חינוך בחינם, ולקלוט מיליון עולים ולהקים צבא ומדינה, כשלאזרחים לא היו ביצים והם טיגנו חביתות לארוחת בוקר, מאבקה. אז היה צנע. היום הדנקנרים יצטרכו לוותר על הקוויאר במטוס הפרטי, כדי שלכולם יהיה יותר. זה בדיוק מה שהרצל רצה: ערבות הדדית. אחריות חברתית. תמיד צחקנו על הערבים שמסביבנו. האהבלים האלה מ-48'. הלוזרים מ-67'. הפחדנים מ-73'. עכשיו הם בטח צוחקים עלינו. ובצדק. בזמן שהם כבר יצאו לרחוב ושלחו את המובארקים שלהם הביתה ובקרוב ישלחו את השאר, אנחנו נעשה למאמר הזה "Like". אז זהו, שזה לא עובד יותר ובטח לא יספיק כדי לשנות. ולהשתחרר! כדי להרגיש מה זה שחרור, צריך לשלוח את הדנקנרים לשלום. כדי שיהיה כאן באמת מזרח תיכון חדש, צריך לקום מהכורסה ולגרש את הפולישוקים בחזרה למסך הטלוויזיה. כדי שבאמת נוכל לחגוג עצמאות בשנה הבאה, אחרי 64 שנה, ישראל צריכה מהפכה. פולישוקים, הביתה!