נכבה מתוצרת עצמית

נכבה פירושה אסון ענקי, קטסטרופה. מילה זו נועדה לסמן את ראשית צמיחתו של אסון "פלשתין", שבו נפלה הארץ הקדושה לאיסלאם בשבי הציונות - תנועת הצלבנות המודרנית, שליחת האימפריאליזם האירופי. כשהסתיימה מלחמת העצמאות, נותרו במחנות פליטים בלבנון, בסוריה, בירדן, ביהודה ושומרון (תחת הכיבוש הירדני), ברצועת עזה (תחת הכיבוש המצרי), במצרים ובלוב, כ-600 אלף ערבים שהיו קודם לכן בארץ ישראל. הקטסטרופה הייתה, ללא ספק, גדולה, וממדיה הגדולים נבעו לא רק מן האסון הפיזי שנפל עליהם, אלא גם - ואולי בעיקר - מן האסון הפסיכולוגי המלווה את האסון הפיזי זה 63 שנה: בעוד שישראל שרדה את המלחמה כמו את המלחמות שנכפו עליה בהמשך, והיא הצליחה, התפתחה, התחזקה ושגשגה, הם נשארו רק עם החלום המנופץ. מדינת ישראל היא המראה שבה הם רואים את כישלונם: היא חוגגת 63 שנים של עצמאות, והם מציינים 63 שנים של כישלונות מתמשכים. קנאה מלַבָּה שנאה, וככל שגדלה קנאתם, גדלה גם שנאתם. שנות המאבק בציונות הצליחו במידה מסוימת לגבש את האוכלוסיה הערבית בארץ תחת הנהגתו של חאג' אמין אלחוסייני, שעקב פעילותו הפך למבוקש אצל הבריטים. כדי למנוע את הגעתם של יהודי אירופה לארץ ישראל, הוא פעל למען גיוס מוסלמים בבלקנים לשורות האס. אס., בעיקר כשומרים על גשרי הרכבות שהובילו את יהודי הונגריה להשמדה בשנת 1944. העובדה שמנהיג הערבים בפלשתין היה חלק ממכונת ההשמדה של יהדות אירופה, אינה נמצאת בתודעתם של רבים, וגם לא בתודעתנו. למרות זאת, נכשלו אלחוסייני ופטרוניו הנאצים, וישראל קמה שלוש שנים אחרי תבוסתם. בכ"ט בנובמבר 1947, עם היוודע תוצאות ההצבעה בעצרת האו"ם על תוכנית החלוקה (שאמורה הייתה להכניס את הציבור היהודי בארץ ישראל לשלושה קנטונים, הנגב ושתי רצועות צרות - באחת בשפלת החוף והשנייה באצבע הגליל) פרצו היהודים לרחובות בתופים ובמחולות, כדי לחגוג את ההישג ההיסטורי הגדול. הערבים קיבלו את ההחלטה בהתנגדות גדולה ובזעם עז על כך ש"גזל פלשתין" קיבל גושפנקה בינלאומית. כבר אז ניתן היה להבחין בהבדלי הגישות: גישה חיובית, בונה ואופטימית בצד היהודי, וגישה שלילית והרסנית בצד הערבי כלפי היהודים, אך לא פחות ממנה - כלפיהם עצמם. הדוגמה הבולטת ביותר להבדלי הגישות היא מועד ההכרזה על המדינה: היהודים לא המתינו אפילו יום אחד: מייד עם סיום המנדט, הם הכריזו על עצמאות מדינתם, והיות שה-15 במאי חל אז בשבת, וכדי להימנע מחילול שבת, הקדימו את הכרזת המדינה ליום שישי, ה-14 במאי. זאת, למרות כל הקשיים - ובראשם המלחמה העקובה מדם והיעדר השליטה על חלקים נרחבים מהארץ. להבדיל, על-פי פרשנותם להסכמי אוסלו, רשאים הפלשתינים להכריז על עצמאותם כבר מאמצע 1999, ולמרות שעברו מאז 12 שנים, הם עדיין לא הכריזו על הקמת מדינה בפועל. הכרזת העצמאות בנובמבר 1988 הייתה דקלרטיבית, ללא משמעות מעשית, למעט הלוגו על נייר המכתבים של ראש אש"ף, המכנה אותו "נשיא מדינת פלשתין".

הפליטוּת כמקצוע

הפלשתינים מסמנים על המפה כמעט 500 ישובים, כפרים, ערים ושכונות שנפלו בידי הציונים. רכוש רב הוחרם על-ידי ממשלת ישראל, בעיקר באמצעות חוק נכסי נפקדים 1950, ובמקומם נבנו קיבוצים, מושבים, עיירות וערים, עד שבמרבית המקרים לא נשאר כמעט זכר לישוב הערבי שהיה בהם עד מלחמת העצמאות. עם ישראל ייבש ביצות ובנה ישובים, ואילו הם נשארו במחנות הפליטים. מחנות העולים בישראל נעלמו לאורך שנות ה-50', העולים היהודים יצרו חברה ישראלית חדשה ואופטימית, ואילו הערבים נשארו במחנות הפליטים עד היום הזה, כשהם "מסומנים" על-ידי המדינות המארחות, על-מנת שלא ישתלבו באוכלוסייתן. ישראל בנתה חברה חדשה, המשתחררת בהדרגה מן המנטליות של היהודי הגלותי ומגשרת במידה גוברת והולכת על ההבדלים התרבותיים בין העדות היהודיות השונות שחזרו לארצן מכל קצווי תבל. הרצון להגיע לעצמאות כלכלית הניע את גלגלי הכלכלה הישראלית והביא אותה אל קדמת המדינות המפותחות בעולם. התעשיה הישראלית פרצה לכל סוגי המוצרים, הטכנולוגיה הישראלית היא שם דבר, והשקל הישראלי הוא אחד המטבעות החזקים בעולם. הפלשתינים, לעומת זאת, הפכו את הפליטות למקצוע, פיתחו את הקבצנות לאמנות, ועשו את מסכנותם לכלי לפצוע בו את מצפון העולם. מיד עם היווסדה, פירקה ישראל את כל הקבוצות החמושות - ההגנה, האצ"ל והלח"י - שפעלו בארץ ישראל קודם להקמתה, והחרימה את נשקן. הדברים הגיעו ביוני 1948 עד להטבעת האוניה "אלטלנה" שנשאה נשק עבור האצ"ל כדי להמשיך את הקרב על ירושלים. בן-גוריון, בשם הממלכתיות - מבלי להיכנס לוויכוח אם הוא צדק או לא - לא התיר אפילו את זה. אין מנוס מהקביעה כי מדינת ישראל צלחה את השנים הראשונות לקיומה, שהיו קשות לאין ערוך מכל תקופה אחרת בתולדותיה, בעיקר בזכות העובדה שהיא פעלה "כאיש אחד", גם אם לא "בלב אחד". הממלכתיות ניצחה את הסיעתיות, והמדינה גברה על כל גוף שהוכנס - לעתים בכוח - תחת כנפיה. הפלשתינים, לעומת זאת, עם הזמן רק התפלגו יותר: ארגונים חמושים קמו בזה אחר זה, כמו "אלקאומיון אלערב", "אלפידאאיון", "אלצאעקה", "אלעאצפה", "פתח", "החזית העממית", "החזית הדמוקרטית", "חזית השחרור הערבית", "הג'האד האיסלאמי", "חמאס" ורבים נוספים. ארגונים אלה, לא רק שלא שיתפו פעולה, אלא שלעתים קרובות נלחמו זה בזה ושפכו זה את דמו של זה. סיבוב האלימות האחרון היה ביוני 2007, עת השתלטו המיליציות של חמאס על רצועת עזה, ירו ללא רחם בראשיהם ובברכיהם של אנשי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית, והשליכו לרחוב את אלה שנמלטו אל הקומות העליונות של בניינים רבי-קומות. סמוך להקמתה, זכתה ישראל להכרה בינלאומית והתקבלה כמדינה חברה באו"ם. מעולם לא נכנסה ישראל למלחמה עם מדינה שאינה מדינה ערבית או איסלאמית, והיו אפילו מגעים להכניסה לנאט"ו. הפלשתינים - לעומת זאת - נכנסו לעימות עם כל מי שהיה בסביבתם, ו"אחיהם" הערבים הרגו בהם הרבה יותר ממספר חלליהם במאבק נגד ישראל: בספטמבר 1970 טבח צבא ירדן כ-20 אלף פלשתינים בגלל השתלטותם על חלקים ניכרים בצפון המדינה; באוגוסט 1976 טבח צבא סוריה אלפי פלשתינים בתל אלזעתר; בספטמבר 1982 הרגו המיליציות הנוצריות בלבנון מאות פלשתינים במחנות שבביירות, סברא ושתילה. (הטבח הזה מיוחס לישראל, בטענה כי כוחות צה"ל היו בסביבה ואפשרו למרונים לבצע את הטבח); באוגוסט 1990 פלש צבא עירק לכווית והרס את המדינה כשערפאת תומך בכל פה בסדאם. מששוחררה כווית במרץ 1991, סילקו הכוויתים מאות אלפי פלשתינים שעבדו בכווית שנים רבות, כנקמה על תמיכתם בסדאם; לוב סילקה אלפי הפלשתינים משטחה בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו בשנת 1993; באפריל 2003, מיד לאחר שסולק סדאם חוסיין מן השלטון, פרצו מאות עירקים לבתי פלשתינים בבגדד כשסכינים בידיהם, כדי להיפרע מהם על שנים רבות של עבודה בשירותו של סדאם, וארבעה מחנות פליטים פלשתינים חדשים נוצרו כתוצאה מכך. אזרחי ישראל - יהודים וערבים - נהנים משוויון בפני החוק, ואילו הפליטים הפלשתינים בלבנון לא זכו לאזרחות עד היום הזה. יתר על כן, החוקה הלבנונית קובעת במפורש כי פליטי פלשתין לעולם לא יאוזרחו בלבנון, למרות שחלקם היגרו ממנה לארץ ישראל בשנים שקדמו למלחמת העצמאות, בדרך כלל כדי לעבוד בחיפה המתפתחת ובמושבות היהודיות שהוקמו בצפון הארץ - ראש פינה, אילניה וזכרון יעקב. החוק בלבנון קבע במשך למעלה מ-60 שנה רשימה של כ-70 מקצועות שבהם אין פליט פלשתיני רשאי לעסוק. רשימת אפליה מקצועית זו צומצמה לאחרונה לכ-20 מקצועות, ואיש בעולם אינו פוצה פה ומצפצף על אפליה בוטה זו. בישראל, לעומת זאת, רשאי ערבי ללמוד כל מקצוע ולעסוק בו ללא הגבלה. לא לשווא מחפשים ערבים כל דרך אפשרית לחיות בישראל, מ"נישואי ויזה" עם בחורות בעלות אזרחות ישראלית ועד להסתננות דרך הגבולות, בעיקר באזור הדרום. לסיכום נתונים אלה, הרי שעם ישראל, ב-63 שנות עצמאותו, הלך מחיל אל חיל, למרות המלחמות, הקשיים והלבטים, ואילו הפלשתינים הלכו בדרך עקלקלה מדחי אל בכי. מזה 63 שנה שהפלשתינים עושים לעצמם והערבים עושים להם נכבה מתוצרת עצמית. פריצתם של מאות אנשים את גדר הגבול ביום ראשון האחרון סימלה יותר מכל את ההבדל בינם ובין ישראל: הם חסרי כל וידיהם ריקות, ואילו ישראל מדינה מסודרת ומאורגנת, ואפילו יכולה להרשות לעצמה לגלות איפוק בטיפולה בהם.

הצצה לעתיד

עד סוף 2010 היה ברור לכל, שבעולם הערבי השליט שולט בצבא, במשטרה ובשירותי המודיעין, וברצונו הוא רשאי ויכול לירות לתוך המון, לחטוף אנשים מבתיהם, לשלול מהם זכויות אדם וחירויות פוליטיות, לענות אותם או לתלותם בכיכר העיר עד צאת נשמתם. חמשת החודשים האחרונים שינו באופן יסודי את התפיסה במזרח התיכון בנושא העוצמה והחולשה. ההפגנות בתוניסיה ובמצרים הצליחו לעשות את מה שלא הצליחה אלימות קשה - כולל רצח סאדאת - לעשות עד עתה. רצח סאדאת אומנם סיים את חייו, אך לא שינה דבר במצרים, שכן שלטונו של מובארק לא היה שונה מזה של סאדאת בכל מה שכרוך באיכות חיי האזרחים. לעומת זאת, הפגנות בלתי אלימות שבהן נהרגו כ-800 מצרים הן אלו שהביאו את קץ שלטונם של "הקצינים החופשיים", ואולי יביאו גם את קץ חייו של מובארק לאחר שיעמוד לדין על הרג מפגינים. האווירה החדשה במזרח התיכון מתאפיינת בכך שלהמונים הבלתי חמושים יש יכולת גדולה להתמודד נגד הרודנים ולהצליח להכניעם. ההפגנה "בגוף חשוף" היא הנשק הבלתי קונבנציונלי החדש של הצעירים המובטלים והמתוסכלים, שנגדו אמור השלטון להיות חסר אונים. לאחר הצלחת התוניסאים והמצרים, מנסים גם הלובים, התימנים והסורים להשתמש בו נגד שליטיהם, ומעלים מס כבד בדם. הפלשתינים - הפליטים ואלה המתגוררים ביהודה ושומרון - אימצו גם הם את הנשק הזה נגדנו. אומנם באמצעות הרשתות החברתיות החדשות (הפייסבוק והטוויטר), יכול הציבור להתארגן למרות התנגדות השלטון, ומנהיגי המרד יכולים לפעול מבלי להיחשף. קבוצות רבות קמו בפייסבוק לארגן את האינתיפאדה השלישית, והשאלה אינה אם זו תפרוץ, אלא מתי ובאילו נסיבות. אלא שלא ניתן לנתק את אירועי תחילת השבוע מהקשרם הפנימי, הסורי והלבנוני. השלטון בסוריה יעשה כל שביכולתו כדי להסיט, ולו לתקופה קצרה, את עדשות המצלמות מדרעא, מחומס ומהרג האזרחים שמבצע המשטר. זהות האינטרסים שבין השלטונות הסוריים ובין הפליטים בסוריה יצרה את הפרובוקציה במג'דל שמס, שכן לא ניתן להביא לגדר הגבול עשרות אוטובוסים עמוסים באנשים, ללא מעורבותו והסכמתו של הצבא, שמצידו יאשר זאת רק אם יקבל לכך אור ירוק היישר מלשכת הנשיא בדמשק. בלבנון המחפשת את דרכה בין דמוקרטיה פסוודו-מערבית ובין תיאוקרטיה כמו-אירנית, יש מצד אחד שאיפה עזה להתפטר מ-400 אלפי פלשתינים הסובלים מאז 1948 מדיכוי ומהשפלה מידי האליטות הלבנוניות, ולכן גם יש המעודדים את הפלשתינים לצעוד בהמוניהם לכיוון גדר הגבול עם ישראל. מצד שני, יש בלבנון חשש מחימום הגבול עם ישראל, כי זכר מלחמת לבנון (2006) עדיין מרתיע רבים בארץ הארזים ממלחמה עם "הישות הציונית". גם ההשפעה האירנית על הנעשה בלבנון אינה די חזקה כדי לדחוק בלבנון לחמם את הגבול עם ישראל, וגם לא בטוח כי האירנים מעוניינים בפיצוץ הרימון הלבנוני בעת הזאת; נראה כי הם מעדיפים לשמור אותו לאפשרות של התנגשות בין אירן ובין מדינות המערב על-רקע תוכנית הגרעין. האירועים של תחילת השבוע לא הסתיימו. הדינמיקה המזרח תיכונית של הפגנות מתרחבת ומתגברת, גם אם יש בה הפסקות. התקשורת העולמית והערבית כבר שכחה את האירועים, ודי בכך כדי להכעיס את הפלשתינים ולטעת בהם רצון לחזור על אירועי ה-15 במאי. על ישראל לגלות נחישות, אך לנקוט במידתיות ובאיפוק, שכן מספר הרוגים גדול לא ירגיע את המצב, אלא ישפוך שמן על מדורת הבעיות. אסור לישראל להימצא באותו כלוב נאשמים יחד עם הדיקטטורים, ולכן עליה לכלכל את צעדיה בתבונה ובזהירות ולהשתמש באמצעי פיזור הפגנות לא קטלניים. שכן הרג המונים על הגדרות - ובפרט אלו המקיפות את רצועת עזה - יסיט את תשומת הלב העולמית ממלחמות הפנים של מדינות ערב, ויציף את "זכות השיבה" אל השיח הבינלאומי.