בשקט ובעקביות פועלת קבוצה נלהבת ומעשית של פעילי ציבור ירושלמים בראשות אריה הס, איש מפלגת העבודה לשעבר, וסגניתו מהליכוד סנדרה רג'ואן, כדי לקדם ולהוציא לפועל את תוכנית ירושלים רבתי שתוכננה על-ידי החטיבה להתיישבות עוד בשנות השמונים, אך חלקים נרחבים ממנה עדיין ממתינים לביצועם. ועידת ירושלים רבתי שמכנסת "מועצת ירושלים ובנותיה" בראשות הס ורג'ואן ב-31 במאי במרכז בגין בבירה, בה ישתתפו אישים בכירים מהתחום המדיני, הכלכלי והעסקי, מיועדת גם להוות אירוע מכונן שיעניק תשובה מעשית ומדינית מוחצת לרעיון מדינה ערבית נוספת בין הירדן לים בגבולות 1967 שבירתה ירושלים, שאבא אבן הגדיר בזמנו כ"גבולות אושוויץ". במרכז ועידת ירושלים רבתי עומדת הצעת החלטה שתוגש לאישור הוועידה, האומרת כי הכוונה להכריז חד-צדדית על כינון מדינת פלשתין בגבולות 1967 שבירתה ירושלים, מהווה סיכון לביטחונה וקיומה של מדינת ישראל, ועידת ירושלים רבתי קוראת לממשלה להכריז על תחום השיפוט של ירושלים כבירת מדינת ישראל והעם היהודי ועל כינון תחום שיפוט ירושלים רבתי בגבולות שמציעה מועצת ירושלים ובנותיה, הרואה בירושלים רבתי, בקעת הירדן, יהודה ושומרון חבלי ארץ המהווים יחד את מזרח ישראל, אשר דינם ומעמדם הלאומי, הבינלאומי, האסטרטגי והמשפטי חייב להיות כדין מעמד מערב ישראל, צפונה ודרומה. על בסיס קביעה זו, פונה ועידת ירושלים רבתי לממשלת ישראל בבקשה להחליט בהקדם האפשרי על קידום תוכנית-אב מקיפה לבניית 200,000 יחידות דיור במזרח ישראל, מהן 100,000 יחידות דיור בירושלים רבתי וכן 100,000 יחידות דיור ביהודה, בשומרון ובבקעת הירדן, על משבצות קרקע שיוקצו בתנאי חכירה אפסיים, לקליטת חצי מיליון יהודים נוספים בירושלים רבתי וחצי מיליון יהודים נוספים בבקעת הירדן, ביהודה ובשומרון בעשרים השנים הקרובות. זאת, בנוסף להקמת רשת תעסוקה מגוונת בירושלים וסביבותיה, המבוססת בעיקרה על היי-טק. נקודת המוצא של תוכנית ירושלים רבתי גורסת שחלוקת הבירה תנציח את הסכסוך לעוד דורות רבים, תנביט זרעים של שנאה, התמרמרות וחשבונות היסטוריים נוספים, ותהיה רעה מאוד לשתי האוכלוסיות - היהודית והערבית. מכיוון שכך - המשך ניהול הסכסוך כאן בירושלים, עדיף על ניסיון לפתור אותו, שכן הסכסוך על ירושלים הוא בגדר בעיה שנכון יותר לחיות איתה בדרגת קושי כזו או אחרת. פתרון כביכול רק יעצים את הקושי ואת הסכסוך ולא יקל עליו. הסכם אוסלו הוא דוגמה ברורה לפתרון שהעצים קשיים והחריף בעיות במקום להקל ולפתור אותן. שיחות רחוב עם רבים מתושבי מזרח ירושלים העלו כי הם אינם מעוניינים בחלוקת העיר. הם מעדיפים, כרע במיעוטו מבחינתם, להמשיך ולחיות תחת השלטון הישראלי. השלטון הישראלי אומנם לא טיפל מספיק בתשתיות, בשירותים העירוניים ובפיתוח מזרח העיר, אבל תושבי העיר הערבים נהנים מהטבות חומריות רבות, כמו דמי הביטוח הלאומי, זכאות לקצבאות שונות, חופש תנועה, חופש ביטוי רב יחסית, חופש דת, נגישות למקומות עבודה, ועוד ועוד. עובדה שקיים פער עמוק בין ההצהרות של ההנהגה הפוליטית והדתית של הפלשתינים, לבין מה שכל אחד יכול לשמוע מה"עמך" הפלשתיני, בשיחות רחוב מזדמנות, בשיחות רחוב יזומות ובשיחות רבות שלא לייחוס ולא לציטוט עם מגוון של תושבים. דווקא מנהיגים יהודיים, רובם ככולם ממחנה השמאל, ללא מנדט ציבורי ובניגוד מוחלט לכל שבועותיהם, ונדריהם בעבר ומבלי לשאול את הציבור, הם היוזמים של הרעיון שעכשיו מותר ואפשר לחלק את ירושלים מחדש. ניתן להעריך שהציבור לא ייתן מנדט לכך, שכן ברובו הוא עדיין מבין שחלוקה כזאת פסולה לא רק מנקודת מבט ציונית-היסטורית-יהודית, אלא רעה מאוד גם מבחינה מעשית. במשך שנים היה השמאל הציוני שותף לתפישה בדבר אחדות ירושלים ולמערכה נגד חלוקתה מחדש. במשך שנים הוא היה שותף להתיישבות היהודית באזורים שאינם צפופי אוכלוסיה ערבית וחלקו תמך גם בהתיישבות באזורים צפופי אוכלוסיה ערבית בירושלים, מתוך הבנה שמנקודת המבט היהודית-ציונית (לא הערבית) - ירושלים היא פלנטה אחרת. הוא היה נכון להתפשר על שטחים ומתיישבים בחבלי ארץ אחרים, למען ירושלים. בשנים האחרונות שינה השמאל הציוני את עמדתו והכניס את ירושלים למעגל המחלוקת הפנימית. זהו הגורם המרכזי לשינוי בגישתה המעשית (לא העקרונית) של ארה"ב לשאלת ירושלים בפרט ושטחי יהודה ושומרון בכלל. ובאמת, אי-אפשר לדרוש מהנשיא ברק אובמה להיות יותר ציוני ופטריוט מאשר השמאל הישראלי שלנו, המסכים לחלוקת ירושלים ולקווי 1967. יש לקוות שהציבור היהודי הרחב, עם משאל עם או בלעדיו, לא יילך שולל אחרי השינוי הזה וימשיך לדבוק באחדותה של העיר הזאת ובמחויבות ההיסטורית, היהודית והמעשית שלו כלפיה.