ההתנגשות בין נתניהו לבין אובמה נובעת בראש ובראשונה מהיהירות הישראלית, שבאה לידי ביטוי בכך שאנו חושבים שיש לנו בלעדיות על הבנת האירועים במזרח התיכון. רוב המדינאים והפרשנים הישראלים חושבים שהאירופים הם יפי-נפש שלא רואים את המתחולל באזור, והאמריקנים פשוט מנותקים ואינם מבינים את התרבות של המזרח התיכון, ולכן הם מתנגדים כל-כך ליוזמות הבינלאומיות.
ביהירות, ולעתים אף בגסות, טוענים פרשנים ופוליטיקאים ישראלים ש"העולם המערבי לא מבין ערבית", ושלכן אף אחד לא יכול להגיד לנו איך להתנהל "במציאות המזרח תיכונית, שבה מדברים רק את שפת האלימות והכוח". אך המציאות מוכיחה לנו שדווקא אנחנו אלה שכרגע לא מבינים את המתרחש באזור שלנו, ושמתרחשים באזור שינויים שדורשים מאיתנו לשקול מחדש את המדיניות שלנו, ואולי לנהוג בצניעות גדולה יותר שתמנע מאיתנו עוד מפולות דיפלומטיות כדוגמת אלו שהתרחשו לאחרונה.
הניצחון הדיפלומטי האחרון של הפלשתינים והאירועים האחרונים ביום הנכבה, שהפתיעו לחלוטין את ישראל, צריכים להדליק בפנינו נורה אדומה. אירועים אלה ממחישים בצורה הטובה ביותר שהמדינאים שלנו פשוט לא מבינים את המהות של הדברים שקורים באזור, ומתעלמים מהמציאות החדשה במזרח התיכון.
ההתנהלות של הפלשתינים בחודשים האחרונים היא הדוגמה הברורה ביותר לכך, כאשר ניתן לראות שלמרות שהפלשתינים אולי לא נטשו לחלוטין את שפת האלימות, הם בהחלט מאמצים אסטרטגיה מתוחכמת יותר שהורסת את ישראל מבחינה דיפלומטית ומניבה עבורם הישגים חסרי-תקדים. בניגוד למאבק האלים שבו נקטו הפלשתינים בתקופת ערפאת, היום אנחנו רואים שהמאבק עבר לזירה הדיפלומטית, ושהאיום האמיתי על ישראל הוא כבר לא איום צבאי, אלא איום לערער את הלגיטימיות שלנו בעולם.
בעוד המנהיגים שלנו תקועים באיומים הצבאיים הישנים, הפלשתינים עברו לאסטרטגיה חדשה שמטרתה להוביל לערעור הלגיטימיות של ישראל גם בקרב מדינות שעד היום נחשבו לידידות של המדינה. מחאת יום הנכבה שמוצגת כלגיטימית ולא אלימה, המשטים לישראל, הפנייה לאו"ם להכרה במדינה פלשתינית והשימוש בכלי מחאה לגיטימיים אחרים, הם חלק מאסטרטגיה גדולה של הרשות הפלשתינית להשיג תמיכה בינלאומית ולערער את מעמדה של ישראל בעולם.
המנהיגות הפלשתינית אימצה את השיטה הזאת מהמהפכות במדינות ערב, שחשפו את מגבלות הכוח של המדינה במציאות הגלובלית, ולכן העבירה את המאבק שלה לזירה הדיפלומטית. אחד אחרי השני נפלו הרודנים הערביים, לא בגלל שהם איבדו את הועצמה הצבאית שלהם, אלא בגלל שהם איבדו את הלגיטימיות הפנימית והבינלאומית שלהם. האזרחים בעולם הערבי הצליחו לגייס את העולם המערבי לטובתם במאבק נגד שלטון העריצות, ולכן המהפכה במדינות ערב הצליחה. ברור שגם במצרים וגם בלוב המהפכה לא הייתה מצליחה מבלי התמיכה הבינלאומית, שמנעה ממובארק לפעול בכוח כנגד מתנגדיו, והובילה במקביל להקמת קואליציה בינלאומית כנגד קדאפי, שבחר להפעיל כוח כזה.
הרתעתה והשפעתה של הקהילה הבינלאומית באה לידי ביטוי הן במעורבות אקטיבית שלה והן במעורבות פסיבית שלה במה שהתרחש בעולם הערבי, כאשר רואים שגם כלפי סוריה ואירן מופעלות סנקציות קשות, שבקרוב עלולות להוביל להפלת המשטרים גם במדינות אלה.
הפלשתינים קראו נכון את המסר של הקהילה הבינלאומית, ולכן בדומה לאזרחים במדינות ערב החליטו לצאת למאבק דיפלומטי לא אלים, בתקווה להשיג תמיכה דומה של העולם. אפילו החמאס היה מוכן למתן את האלימות שלו כנגד ישראל למרות שאלימות היא חלק בלתי נפרד מהארגון הזה, כי פתאום התבהר לפלשתינים שהם יכולים להשיג הרבה יותר באמצעות פגיעה דיפלומטית בישראל, מאשר באמצעות פגיעה צבאית.
המנהיגים שלנו, לעומת זאת, לא קלטו את המסר הבינלאומי, ובמקום להתמקד במאבק דיפלומטי ולהציג אלטרנטיבה מוסרית שתדבר אל העולם המערבי בשפה שהוא מבין, הם בחרו בקונפליקט מיותר עם ידידנו.
המזרח התיכון השתנה, וגם אם מדובר רק במהלך אסטרטגי, השפה השתנתה והיום עמי ערב מדברים בשפת הדיפלומטיה ולא בשפת האלימות, כפי שטוענים מדינאים בארץ. הפלשתינים מבינים את החולשה של שלטון הימין שלנו, שלא מציג אלטרנטיבה הגיונית לפתרון הסכסוך, והם משתמשים בחולשה הזאת כדי לערער את הלגיטימיות של ישראל ולהציג אותה כסרבנית שלום.
אובמה הוכיח בנאום שלו שהוא מבין שהפלשתינים עושים שימוש לא ראוי בכלים הדיפלומטיים כדי לנגח את ישראל, אבל הבעיה הגדולה היא שבנימין נתניהו אינו משתף איתו פעולה, ובמקום לחשוף את פניו האמיתיים של החמאס הוא עסוק בהתנגחות עם אובמה. ביבי, תפסיק לדבר על אובמה ותתחיל לדבר אל אובמה, כי השפה עכשיו במזרח התיכון היא שפת הדיפלומטיה.
