ביוזמתה של המשוררת אסנת סקובלינסקי יתייצבו בשערי המפעל "כימיקליים דשנים" בחיפה ביום ג' 25.5 המשוררים: נועם לוי, צ'קי ארד, מתי שמואלוף רוני סומק ועוד קבוצה גדולה של אנשי רוח, הנמנים לחבורה הנפלאה העונה לשם "גרילת תרבות" .
הם לא יקראו שירה באולם מרווח ומאוורר. הם יקראו שירה תחת כיפת שמים בפני מאות פועלים שובתים, שיצטופפו בשערי מפעל נעול. זה לא יהיה ערב מכופתר של משוררים קוראים שירה, אלא ערב סולידאריות של שירת משוררים עם פועלים שובתים.
ראויה חבורה זו לכל הערכה על נחשוניות ופריצת דרך להצבת השירה לרשותם של פועלים במאבקיהם, וכן על החיבור שהיא עושה בין תכנים אמנותיים ובין מאבק צודק של פועלים.
מאבקם של פועלי "כימיקלים דשנים" בחיפה לא זכה לתשומת לב תקשורתית, כי הוא אינו משפיע על חיינו כמו שביתת עובדי הרכבות או שביתת עובדי הנמלים. גרילת תרבות מעמידה את השירה במקומה המכובד, שירה כרויה לרחשי לב של פועלים שנרמסים זכיותיהם.
במפעל דשנים בחיפה משתולל קפיטאליזים במלוא אכזריותו. מפעל שידע - בעבר ימים של 100% עבודה מאורגנת, וכל הפועלים עבדו בהסכם קיבוצי – הגיע למצב, שמתוך 450 פועלים במפעל רק פחות מ-50% עובדים בהסכם קיבוצי.
מעל ל-50% הנותרים מתחלקים בין עובדים בחוזים אישיים ובין עובדי קבלן. ליתר דיוק עֲבָדִים בחברת סוחרי אנשים, הנאלצים להסכים למכור כוח עבודה תמורת שכר עלוב ללא תנאים סוציאליים אלמנטריים.
מצער , שהסתדרות העובדים הכללית היא זו שנתנה ידה במשך שנים לתהליך כרסום במעמדם של הפועלים במפעל דשנים, כאשר מחצית מהעובדים מוּצָאים מתוך ההסכם הקיבוצי והם מופקרים לחסדי חברות כוח אדם והסכם אישי .
לא מדובר במפעל כושל. מדובר במפעל רווחי המייצר דשנים וכימיקלים לחקלאות ולתעשיה, בעיקר לחו"ל. מפעל החולש על השוק העולמי של אשלגן חנקני. מדובר בתאגיד בינלאומי הגורף רווחי עתק לכיסי בעליו החיים בארה"ב.
במקום להעניק את מלוא הערכה לפועלים, שבעבודתם הפיזית הקשה הביאו לפריחתו ורווחיותו של המפעל, החליטה הנהלת המפעל לצמצם עלויות שכר ועלויות זכויות סוציאליות להם זכאים העובדים. בשני העשורים האחרונים החלה ההנהלה להעביר חלק מפסי יצור לידי חברות כוח אדם.
ועד פועלי דשנים בחיפה נאלץ לעמוד מול עמדה מופקרת של הסתדרות עובדים שמעלה בשליחותה, ולכל מה שהיא נועדה על-פי אמנת מייסדיה בחג החנוכה 1920, לפני תשעים ואחת שנים.
ההסתדרות נתנה ידה להפקרת ציבור פועלים, אותו היא אמורה לייצג נאמנה .היא הפקירה אותו למציאות מצמררת, כשמחצית מפועלי אחד המפעלים הגדולים של העיר חיפה הם כיום פועלי חברות עַבְדֵי כוח אדם – חברות סוחרים בגרמי עצמות ובזעת פועלים. הכל כשר בברית בין ההסתדרות וההון רק כדי לחסוך בעלויות משכורות וזכויות סוציאליות, ורק כדי לשמן מכונות ממון של יותר רווחים לעלי המפעל.
אל מול הסתדרות המתואמת עם הנהלה של מפעל מאוד רווחי, שאין לו בלמים לתאוות רווחיו, ניצב וועד עובדים שבגאווה מכריז את הדרישה – "הֶסְכֵּם אָחִיד לְכָל הָעוֹבְדִים הוּא דְּרִישַׁת הַלִבָּה שֶׁלָּנוּ".
אל מול הסדרות שחברה יד אחת עם ההנהלה ניצב וועד עובדים שדורש מההנהלה לחתום על אמנה סביבתית בשיתוף העובדים, הקהילה וארגוני הסביבה, על-רקע זיהום סביבתי מסוכן לציבור.
את צחנת באושי ההפרטה הדורסנית סופגים היום בעוצמות רבות פועלי דשנים וכימקליים. ב-1985 זוכה במפעל יקירו של
אריאל שרון,
אריה גנגר, שהיה ראשון הבעלים במסע ההתנכלות לעבודה המאורגנת במפעל. אריה גנגר וכל מי שבא אחריו לא היו מצליחים להגיע להשגים כה נאים מבחינתם ללא הסכמה שבשתיקה מצד ההסתדרות מאחורי גבם של הפועלים.
יצחק גנגר החליט, שמסעו אל שחקי רווחי ההון מחייב לשבור את העבודה המאורגנת ,שהייתה גאוות המפעל מיום הווסדו עד רכישתו בסכום מגוחך בקשרי הון ושלטון, הצבועים בכל צבעי הנגע של אותו קשר מצחין.
המצער הוא שההסתדרות במקום לתת גב לוועד ולעובדים , שמחליטים לעצור את התהליך המצמרר של שבירת העבודה המאורגנת בתכסיסי הפרטה , מתייצבת לה מצידו השני של המתרס.
ההסתדרות ממלאת תפקיד מכוער והופכת למכשיר המשרת את ההון ולא את הפועל מאז הקניה של המפעל על-ידי גנגר בשנת 1985 , ועל כך ברשימה הבאה , שתדון מה הניע את כל פועלי המפעל לעזוב את הסתדרות העובדים הכללית ולהצטרף לארגון העובדים – "כוח לעובדים".
