בעוד בנאומו של
ברק אובמה בשבוע שעבר לא היה חידוש אמיתי - בניגוד לכותרות המתלהמות בישראל - הרי שבנימין נתניהו אמר בקונגרס (ג', 24.5.11) דבר שככל הנראה מעולם לא נאמר: חלק מההתנחלויות יפונו במסגרת הסכם שלום.
האמירה הייתה עמומה-משהו. תחילה דיבר נתניהו באופן כללי על גושי ההתיישבות באזור ירושלים (כנראה גוש עציון ומעלה אדומים) וממזרח לתל אביב (כנראה אריאל והציר המוביל אליה) ועל "נקודות בעלות חשיבות אסטרטגית ולאומית" נוספות - שאותן לא פירט - שכולם ייכללו בשטחה של ישראל. אחר כך בא משפט המפתח: "בהסכם שלום שיסיים את הסכסוך, חלק מההתנחלויות יהיו מחוץ לגבולות ישראל". מה שאומר, כמובן, שהן יפונו.
כל אחד יוכל לשמוע בפיסקאות הללו את מה שירצה. הרי אפשר להכניס כמעט כל מקום תחת "חשיבות אסטרטגית ולאומית": אקוויפר ההר, הרכסים השולטים על הכביש לירושלים, חברון, בית לחם, קבר יוסף. מצד שני, מאחר שרק גושי התיישבות ספציפיים הוזכרו בצורה ספציפית (אך לא מפורטת), ניתן להבין שכל האחרים יפונו. שלא לדבר על כך שצריך לראות כיצד יוצרים, אם בכלל, רצף טריטוריאלי בין כל החלקים העתידיים הללו של ישראל.
נתניהו גם חזר על נקודה משמעותית שכבר אמר בכנסת: ישראל דורשת לשמור על אחיזה צבאית לאורך נהר הירדן. אחיזה - לא ריבונות. צבאית - לא אזרחית. כלומר: ייתכן שנתניהו רומז לכך שישראל תסכים לסידורי ביטחון שיאפשרו לה למנוע הכנסת נשק למדינה הפלשתינית המפורזת, בלא לפגוע בריבונותה.
נאומו של נתניהו היה בנוי היטב ופרט על הרבה נימים רגשיים של שומעיו: התנ"ך, המסורת הדמוקרטית, המלחמה בטירור. הוא עשה שימוש נבון בסיפורים אישיים, כגון כיצד כמעט נהרג כאשר היה בפעילות צבאית בתוך תעלת סואץ ("מישהו משך והוציא אותי, ועד היום מחפשים את מי שעשה את השטות הזאת", אמר לקול צחוקם של המאזינים). גם תגובתו להפרעה מן היציע בתחילת הנאום - "אני רואה בזה כבוד, על זה נאבקים עמי המזרח התיכון, זוהי דמוקרטיה אמיתית" - הוסיפה לו נקודות.
מה שחשוב יותר: נתניהו זכה 53 פעמים למחיאות כפיים, חלקן סוערות, גם במקומות בהם הביע עמדות הנוגדות את אלו של ממשל אובמה, כגון בסוגיית הגבולות או מעמדה של ירושלים. אם ניתן לשפוט על-פי השידור הטלוויזיוני, הרי שהרוב המכריע של חברי הקונגרס השתתפו בתשואות אלו, ולא נראה שעשו זאת רק מתוך נימוס. כדאי לזכור, למשל, שהקונגרס - ואין זה משנה מה הרכבו - מקבל כמעט בקביעות החלטות הקוראות להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים ונוקט בטון תקיף בהרבה מהממשל כלפי החמאס, הרשות הפלשתינית ואירן.
מרכיב מרכזי בנאום היה העברת האשמה לצד הפלשתיני: הם מוכנים לוותר על מדינה משלהם, ובלבד שלא יצטרכו להכיר במדינה יהודית - טען נתניהו. לאוזן אמריקנית ממוצעת, המחפשת פשטות של שחור-לבן, זהו מסר קליט. האם הטיעון הזה - שיש בו לא מעט מן הצדק - יצליח לשנות את דעת הקהל, הרואה את ישראל כמי שמונעת את השגת השלום? לא בטוח, אבל בטוח שכדאי לנסות.
פוליטיקה קטנה מול שיקולים לאומיים האמת היא, שהקונגרס האמריקני הוא זירה הרבה יותר נוחה לנתניהו מאשר הכנסת. הוא עצמו רמז לכך: "אתם חושבים שאתם כאן קשוחים זה לזה? בואו ליום אחד לכנסת, תהיו האורחים שלי", אמר לצירים הצוחקים. אלא שיש בכך הרבה מן האמת. נתניהו יצטרך לשכנע את שותפיו מן הימין, ובראשם
אביגדור ליברמן - שעם כתב האישום המרחף מעל ראשו ירצה להיראות כקשוח יותר מתמיד, ואולי ירצה ללכת לבחירות לפני שיהפוך לנאשם - באחת מהשתיים: או שבאמת אין ברירה אלא לפנות התנחלויות, או שזה לא יקרה כל כך מהר.
אפשרות נוספת היא צירופה של קדימה ל
ממשלה, במקומה של ישראל ביתנו ואולי גם הבית היהודי. נתניהו כנראה היה מאוד רוצה בכך; שאלה אחרת היא האם קדימה תרצה זאת. קדימה איננה רק
ציפי לבני, אלא גם מי שקורא תגר על מנהיגותה ובראשם
שאול מופז. כך שכמו תמיד, הפוליטיקה הפנימית - ואולי הקטנונית - תקבע לא פחות, ואולי יותר, מאשר השיקולים הלאומיים החשובים באמת.