בדרך כלל אין דבר שאנחנו רוצים יותר מלהיות אמריקנים, לפעמים ניו-זילנדים או אוסטרלים, ולעיתים אפילו קנדים. תמיד אנחנו חושבים שלא רק שהדשא של השכן ירוק יותר, אלא שגם מערכות הצדק והמשפט שלו אנושיות יותר, ובכלל - שמה שרואים שם, הרבה יותר טוב.
הבוקר הרגשתי גאווה להיות ישראלי. לא הצדק הישראלי המפורסם או מערכת המשפט שלנו גרמו לי להרגשה הזו, אלא דווקא הידיעה שבישראל 2011, ובמערכת הציבורית הממשלתית, ניתן למצוא רגשות של חמלה, אנושיות ואם תרצו - גם אכפתיות.
ביומיים האחרונים ניסינו, עורך-דין ש' מהמחלקה המשפטית של עמותת "ידיד" ואנוכי, לדחות את פינויה מדירת עמידר של משפחה מאחד מיישובי הפריפריה. זוג צעיר עם שני ילדים, שהקטן שבהם עוד לא חגג את יום הולדתו הראשון.
מלכתחילה ברור היה שלאחר החלטות של בית המשפט, שקבע כי המשפחה תצטרך לפנות את ביתה, הסיכוי להצלחה אינו גבוה. ובכל זאת ניסינו. למה? כי ככה אנחנו, בעמותת "ידיד", מאמינים שצריך לעשות. כי אנחנו חושבים שאסור לפנות אנשים מהבית מבלי שתהיה להם חלופה למגורים ולמשפחה שלנו פשוט עוד לא הייתה.
בשלב מסוים הבנו שזהו, שהדברים די סגורים. אבל אז טרפה המציאות את הקלפים. האם, שכבר הייתה עסוקה באריזת תכולת הדירה הקטנה, הודיעה כי חומו של הילד הקטן עלה, והוא הובהל לחדר המיון. לא ממש ידענו איך "לאכול את הבשורה", האם מדובר בתרגיל נוסף שאנשים במצוקה העומדים להיות מוצאים מביתם ממציאים, כדי להרוויח עוד כמה ימים של שקט, או שמא מדובר במשבר אמיתי שהתרגש על המשפחה, שכל רצונה הוא בקורת-גג ובמקור פרנסה הולם.
בתוך שעות מעטות התבררה התמונה: הילד הקטן נזקק לניתוח חירום בהרדמה מלאה. ימי אשפוז, בדיקות והרבה תפילות לשלומו - אלו הדברים שחיכו לאב ולאם המודאגים. הם גם פחדו לפנות למחלקת הרווחה העירונית בבקשה לעזרה, לאחר שמקרים דומים באותה עיר הביאו לתוצאה אחת בלבד - הוצאת הילדים מהבית, תסריט אימה שאף הורה לא מוכן לעמוד בו. זה היה הרגע שבו גם ש' וגם אני הבנו שכבר לא מדובר בדיון העוסק בזכויות הדייר הממשיך בדיור הציבורי, בזכאות לקבלת דיור ציבורי, או בחוק או נוהל כלשהם. מדובר בחמלה אנושית טהורה. בהשגת הצדק האולטימטיבי המזוהה כל-כך עם הישראליות.
בבוקר, לאחר רגעים ארוכים של מתח, קיבלנו את ההודעה המיוחלת: מנכ"ל עמידר וסמנכ"ל משרד השיכון הודיעו שהפינוי בוטל.
זה לא דבר של מה בכך. זה בהחלט יכול היה להיות אחרת. אבל כמי שרגיל לתקוף את המערכת הממשלתית ואת חברות הדיור הציבורי - היום אני צריך להגיד לאנשים שם תודה. וכמובן, גם לאנשים הנפלאים של עמותת "ידיד", שעובדים לילות כימים כדי לסייע לאלו שהמצוקה הגיעה לדלת ביתם, כדי לאפשר להם לראות את האור - לא בקצה הרחוק, אלא בקצה שהולך ומתקרב.
היום אני גאה שאני ישראלי.