נאום אובמה באיפא"ק היה המשך ישיר לנאום חזון המזרח התיכון החדש שלו מיום חמישי, נאום שהמסר העיקרי בו היה חד וברור - מזרח תיכון ללא פחד. שוב ושוב הוא הדגיש שזה כולל גם ישראל ללא פחד, היינו מחויבות אמריקנית לשמירת בטחונה ויתרונה הצבאי של ישראל ותמיכה בהסכם המבוסס על גבולות בני-הגנה.
אובמה הוכיח שלא בכדי הוא נבחר לנהל את העולם. הוא דיבר מול 11 אלף תומכי ישראל תפוחי-ארנקים והצליח לקנות את האמון שלהם מחדש. בסוף הנאום נראה ששיכנע אותם שהממשל האמריקני היה ונשאר ידידה ומגינה של ישראל, ששום דבר לא השתנה, ואם לפרש נכון את מחיאות הכפיים המשולהבות של המשתתפים - דבר גם לא ישתנה. הארנקים ייפתחו שוב במערכת הבחירות הבאה, המזומנים יזרמו ואובמה ייבחר לכהונה נוספת.
ספק אם אותו הדבר יקרה לנתניהו. בניגוד לאובמה שהחזון הוא כוכב הצפון שלו, נתניהו ממשיך לשחק בפוליטיקת ביבים נכלולית. הישרדות פוליטית - זה השם המשחק שהוא משחק בו, אחרת היה בוודאי מתכבד ומציג תוכנית מדינית ומסביר לנו למה בדיוק הוא מתכוון כשהוא מדבר על ויתור על חלקי מולדת. אבל אין תוכנית כזאת, וכדי להבטיח את ההישרדות שאין מאחוריה שום דבר, הוא משתמש בנשק פסיכולוגי יעיל ביותר - נשק ההפחדה.
זה כמעט הצליח לו, אם לשפוט לפי הטוקבקים, הסקרים והתגובות ברחוב בעקבות התשובה הנחושה כביכול ששיחרר לעולם אחרי דברי נשיא ארה"ב ביום חמישי. "גבולות 1967 הם לא בני-הגנה" - חזר שוב ושוב על המנטרה שחשב ששום ישראלי לא יכול להתגונן מפניה. אומנם נסתם בכך הגולל על תהליך השלום, אבל מה אתם רוצים ממנו, הוא הביא לכם אקסיומה. למען חלשי התפישה הוא חוזר שנית - גבולות 67' אינם בני-הגנה, ואם אזרחי ישראל חפצי-חיים הם לא יכולים להסכים להם בשום פנים ואופן. אקסיומה ומסקנה מתבקשת. כמה קל, פשוט ואפקטיבי. הוא ילחץ על בלוטת הפחד הקולקטיבית והנתינים ינהרו אחריו כמו העכברים אחרי החלילן מהמלין.
פסיכולוגיית ההמונים הזאת לא מורכבת במיוחד - הרי אנחנו לא באמת יודעים מה בר-הגנה ומה לא, בשביל זה יש לנו ראש
ממשלה, ואם הוא אומר - הוא בטח יודע. מכאן קל מאוד להגיע למסקנה שנתניהו צודק כשהוא טוען שאין על מה לדבר ושיילכו האמריקנים עם הסיוע שלהם קיבינימט. זה היה, פחות או יותר, הלך הרוח הלאומי בסוף השבוע.
אבל אז בא אובמה וטרף את הקלפים. בנאום שכלל את המילה ביטחון יותר מעשרים פעם הוא הבהיר שגבולות 67' אינם הדיבר ה-11 אלא בסיס שעל פיו ייערך משא-ומתן. הוא דיבר על חילופי שטחים, על השארת גושי התיישבות, חזר והתחייב לבטחונה של ישראל, הדגיש שוב ושוב את הקשר בין המדינות ובאופן כללי לא חרג ממתווה קלינטון ובוש ומהתוכניות שהוצגו על-ידי ממשלות ברק ואולמרט.
