לובה אליאב היה אריה - אריה של עשייה ציונית בהעפלה ובהתיישבות, אריה של עשייה אנושית בהתנדבות בבתי-ספר ובבתי-חולים, אריה של פעילות לשלום. לובה אליאב היה גם אדוני, מורי ורבי. הייתה לי זכות גדולה לפעול עם לובה אישית, בכל כובעיו. לובה נולד במוסקבה, בשם לייב ליפשיץ, ב-21.11.1921, ועלה ארצה בהיותו בן שלוש. ב-1936 הצטרף להגנה, ובמלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי ושירת ביחידת תותחני החוף בחיפה. לאחר המלחמה התגייס לובה לשירות הידיעות של "ההגנה", ואחר-כך למוסד לעלייה ב', שבו פיקד על ספינות מעפילים. במסע ההעפלה בספינה "חיים ארלוזורוב", הכיר גם את טניה אשתו, ולימים תיאר זאת בספרו "הספינה אולואה". במלחמת העצמאות שירת בחיל הים, והשתחרר כסגן-אלוף. לאחר השחרור שירת כעוזרו של לוי אשכול במחלקה להתיישבות של הסוכנות. במלחמת סיני התנדב לעמוד בראש חילוץ יהודי פורט-סעיד שבמצרים. ב-1955 התנדב לרכז את צוות ההקמה של חבל לכיש, וקלט ויישב רבבות עולים. בשנים 1960-1958 כיהן בשגרירות ישראל במוסקבה כ"מזכיר ראשון" - כיסוי לתפקידו כנציג המוסד לעלייה בברית-המועצות. גם על תקופה זו כתב ספר, והפעם בשם בדוי "בן עמי". ב-1961 חזר לרכז צוות הקמה, הפעם של העיר ערד. לובה הגיע לכנסת ברשימת מפא"י ב-1965, וב-1966-7 כיהן כסגן שר המסחר והתעשייה. לאחר מלחמת ששת הימים התפטר לובה מתפקידו, והתנדב לסייר חצי שנה במחנות הפליטים הפלסטינים וללמוד את בעיותיהם, בהבינו שעתיד ישראל קשור בעתידם. את ממצאיו דיווח לובה לראש הממשלה לוי אשכול. בתחילת 1968 הציע לובה לאשכול לפתוח במשא-ומתן לפתרון בעיית הפליטים, וביקש לעמוד בראש ראשות ארצית לפתרון הבעיה. אשכול לא נענה ליוזמה. לובה פנה למזכירת המפלגה, גולדה מאיר, אך זו הגיבה ב"עניי עירך קודמים"... לובה חזר לפוליטיקה - קודם לתפקיד סגן שר הקליטה, וב-1970 נבחר להיות מזכ"ל מפלגת העבודה. שבועיים לאחר בחירתו התפרסם ראיון איתו, שבו פירט את התנגדותו להתנחלויות, ולובה סירב לדרישתה של גולדה, ראש הממשלה, להכחיש. הקרע שנוצר גרם לגולדה להפסיק להזמינו ל"מטבח" שלה, ולובה התפטר. לאחר ההתפטרות כתב לובה את "ארץ הצבי", שבו ביטא את חזונו לעתיד השלום בישראל, ואת הסיפור-המשל "השחף", על ספינה שמלחיה שאננים ושחף מנסה להזהיר אותם מפני סערה. שלושה שבועות אחר-כך פרצה מלחמת יום הכיפורים... לאחר המלחמה כתב לובה, עם שלושה חברי כנסת נוספים, את "מנשר הארבעה", שקרא לנכונות לפשרה טריטוריאלית למען שלום. ב-1975 פרש לובה ממפלגת העבודה, הקים סיעת יחיד בכנסת, הצטרף לשולמית אלוני והקים עמה את "יעד", אחר-כך הקים את הסיעה הסוציאל-דמוקרטית, ובבחירות 1977 נבחר לכנסת במסגרת של"י. במרס 1978 הייתי בין מקימי "שלום עכשיו", ואז הכרתי לראשונה את לובה באופן אישי: לובה היה מחברי הכנסת הראשונים שתמכו בנו. בינואר 1979 פרש לובה מהכנסת, כדי לפנות מקום לחבר סיעתו אורי אבנרי. בבחירות 1984 התמודד ברשימה עצמאית, אך לא הצליח לעבור את אחוז החסימה. ב-1987 שב לובה למפלגת העבודה, ונבחר שוב מטעמה לכנסת. בשנות השמונים התנדב לובה להוראה בבתי-ספר ובבתי-כלא, באור-עקיבא, בקריית-שמונה, בשדרות ובמעלות, ושימש אח בבית-החולים "הדסה" בתל אביב. לובה אליאב הוריש לנו שישה-עשר ספרים מרתקים. אך יותר מכל הוריש לנו לובה את הנאמנות והמסירות ל"מחומש הקדוש" הציוני: עלייה, ביטחון, התיישבות, חינוך - ושלום. ב-1986 הקים לובה את כפר הנוער ניצנה, בנגב, וב-1988 זכה בפרס ישראל על תרומתו לחברה. בשנות התשעים פעלתי ישירות עמו, כשניהלתי את ניצנה, והתפעלתי שוב מהשילוב הנדיר שהיה בו בין חזון - למעש. לפני כשלוש שנים עוד נסענו, נעמי אשתי ואני, לביתם בתל אביב של לובה וטניה, והסענו אותם לניצנה לחגיגת ט"ו באב. שעות הנסיעה - הלוך, ולמחרת חזור - ייזכרו לי לעד כנצח של סיפורי התיישבות - ורדיפת שלום. הצעתי אז לטניה להעלות אף היא את זיכרונותיה על הכתב. אולי, עם חלוף שנה - עכשיו?

אני קורא לכל מוקירי זכרו של לובה ומשנתו הפוליטית, להשתתף בכינוס לזכר לוחם השלום, ביום ו' בעוד שבועיים, 10.6.11, ב-11:00 בצוותא תל אביב.

יהי זכרו ברוך, ותהי צוואת השלום שלו - נר לרגלי כולנו.