"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד" - פרשת במדבר, כמו כל הספר עצמו, עוסקת בקורות בני ישראל במדבר סיני. לא קלים ולא פשוטים הם החיים במדבר, לא קל לנווט עם שלם במדבר, לחנכם, להאכילם, להלבישם ולדאוג לכול מחסורם. ספר במדבר, המתאר את המסע הגדול של עם ישראל לארץ ישראל מתחיל בתיאור עם ישראל, עם תלותי לגמרי, הנתון לחסדי שמים, אוכל מן היורד כל בוקר מן השמים, עטוף בענני כבוד ומנווט דרכו על-פי עמוד ענן ואש.
הוא מתלונן כמו ילד על כל אבן נגף בדרך, על כל קושי וטרחה. מפונק.אולם ..מהפך, חלקו האחרון של הספר מתאר עם עצמאי, עומד על רגלי עצמו, יוצא למלחמת מגן וכיבוש ומתארגן לקראת חיים טבעיים בארצו.
נוהגים אנו לכנות את הזמן שבין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ ישראל בשם: "תקופת המדבר". בפרק זמן של פחות מדור, מתגבשת האומה היהודית, עם ישראל רוקם עור וגידים, תחילתה ביציאת מצרים. עבדים מדוכאים, שאין בהם לא סדר ולא משטר ואף לא אמונה ותקווה, וסופו כאמור בכיבוש ארץ ישראל ותחילת החיים כאומה. וכאומה, בני ישראל זוכים לרשת את ארץ ישראל ומפריחים את השממה.
כיבוש ארץ ישראל מידי העממים שחיו בה התרחשה בשנת 1300 לפני הספירה בקירוב, ויהודים חיו בה ללא הפסקה כמעט עד מרד בר כוכבא שהסתיים באסון כבד ובשפיכות דמים נוראית בשנת 136 לספירה, כלומר יותר מ-1400 שנה של התיישבות יהודית, של הפרחת המדבר, של בניית ישובים, והנה לאחר שהוגלו היהודים בכוח ובשפיכות דמים מארצם, נהפכה ארץ ישראל למקום שכוח אל, מוזנח ורחוק, שאיש לא חפץ בו.
בשלהי האימפריה הטורקית, ששלטה בארץ 500 שנה, הייתה ארץ ישראל חלק ממחוז נידח, שממה מדברית מיושבת בדלילות, בשבטים נודדים, ובעבדים שהובאו לארץ ישראל מרחבי האימפריה. רק במאה חמישים שנה האחרונות, עת החלו לחזור היהודים לארצם והחלו להפריח את השממה, לכבוש את המדבר, הפיסי והגיאוגרפי, שהייתה בו ארץ ישראל, החלו גורמים עוינים ללטוש עין לארצנו, ולחמוד דבר לא להם.
רק היהודים, ששבו למולדתם השוממת, הריקה, המוזנחת, המופקרת, השדודה, החלו לטפח אותה, לטעת בה כרמים, לזרוע בה שדות, לעסוק במסחר, למתוח כבישים, להקים ישובים, להפריח את השממה, לשקם את המדבר. רק מי שאוהב את ארץ ישראל, רק מי שערג אליה שנות דור, רק מי שזכה לחונן את עפרה ואבניה, הוא הראוי לה, והוא זה שיזכה לגור בה . לרשת אותה ולחיות בה חיי נצח.