באביב המאוחר, לעת קציר התחמיצים, עולים צמחי העולש המצוי באדמות הכבדות שלנו. לפעמים צפופים, ממש כמו גדר חיה, לאורך דרכי העפר, ולפעמים ככתמים מרווחים. לי הם מזכירים את דפי המשנה, העוסקים בספיח ובסחיש. בשנים גשומות, או שירד בהן גשם מאוחר, כגון השתא, עולה ספיח קצר ומהיר לאחר הקציר. אם ספיח שיבולים ואם ספיח קטניות ואם ספיח צמחית הבר. ואז, בראשית יוני נגיד, כשהאווירה מתחממת והקיץ האמיתי כבר נוקש בדלתות, עולה גם הסחיש. ספיח של ספיח. והיו שנים שבאדמות הכבדות שלנו היה עולה גם ספיח של ספיח של ספיח, סחישו של ספיח וספיחו של סחיש.
גושי העולש המכחיל משתלבים יופי במופע הספיחיות הזה. ירקות כבדה, וכוחל פריחה מרנין. ואם נשכחה חלקה באדמה הכבדה, ולא עובדה כראוי, הרי עולים בה העולשים כמו שלהבת כחולה! כחול כל כך מפתיע, כל כך מרענן, עד שמעצם הצפייה בפריחת העולש הכבדה מרגישים משבי קרירות באוויר. הפרחים המורכבים שלהם, הראשים המעוגלים, משתלבים יפה, בחלקות הבור הגבוליות, בין האדמה הקלה לכבדה, עם הפריחה הלבנה של כריות הקחוונים. בגינון הציבורי שלנו פשטו לאחרונה סוגים שונים של רוזמרין כחול. ובאמת לפעמים הם אפילו מרשימים. אבל בשדה, בדרכי העפר, בחלקות הקצורות, בפינות שלא עובדו, עדיין מולך הכוחל העולשי המרווה.
ומכחול לכחול: בשל ריבוי הדרכים הסלולות, דיפון הגדות של נחלי הרוחב בשרון, הנחת מחסומי אבנים בכל מיני מקומות ועוד - התמקמו אצלנו צמחי ההר ופרחי המחצבות. פריחת החורף והסתו ממש התעשרה: כרכומים הופיעו לפתע בין גבעות החמרה, סתווניות צצות בשולי מגרשי החניה ואפילו כדן סגול ראיתי השנה, מפלס דרכו אל האור ליד מחסום של אבנים. כל הגבולות של אזורי הצמיחה נפרצו. אז נכון שלא פרחי השפלה הם שעלו לגבעות להר, אבל נכון מאוד הוא שפרחי ההר ירדו אל שפלת החוף! במקומות הכי לא צפויים הפתיעני באביב נץ החלב הצרפתי! או בן חצב או זמזומית. מסתבר, שהפלישה כאן, בעולם הפורח והצומח, מתנהלת בכיוון הפוך של ההגירה הפוליטית. מלמעלה למטה דווקא, ולא מלמטה למעלה!
ובעוד אני מדווש לי לפני שבוע, ליד תעלת ניקוז שחודשה, בשולי נחל אלכסנדר התחתי, נפעמתי למראה הכחול סגול שהתגלה לי מעבר לסוללת העפר: גוש של קיפודנים הנושאים את ראשיהם המכחילים בגאוה. גם הם בין הפולשים, גם הם בין המהגרים. גם הם בין הפרחים שמסעות חומרי המחצבה הובילו אותם לאזורים שלא הכירום מקודם. עצרתי את האופניים בבהלה: קיפודנים? אצלנו? באדמת הסחף הכהה? בעמק חפר? בתחתית הואדי? לא ייתכן. ירדתי אליהם למשש להריח ולמלל, אכן, קיפודן מצוי! במגדירים הוא אולי הפחות שבין קיפודני הארץ, העלוב שבהם, השכיח שביניהם. אבל בעמק חפר, באדמות הכבדות שלא ידעו קיפודנים מעודן, הוא ממש מפליא.
וכך חוברים עלינו צמחי מקור וצמחי יבוא, לשמר ולהאדיר את שרשרת הכחולים שלנו בשדות. גוון כל כך נדיר וכל כך חסר, גם לעת שיא הפריחה! ולא משנה לנו מניין הגיעו, אם ממחצבות נחל עירון או מהמחצבות המפורסמות של הכפר ג'מעין שבשומרון. כל אבן שיורדת משם מעשירה את הפריחה אצלנו. כל חופן "מחלותה", החצצים למיניהם, נושא אתו זרעים יקרים, שעם בוא הגשם מרעננים את הפריחה הוותיקה שלנו. השרשרת הכחולה, שמתחילה בקטן, עם פרחי הוורוניקות, ורוניקת המים וורוניקה סורית, מתעצמת עם הפריחה המרנינה של העולש, ומסתיימת באקורד סיום מפליא, של פריחת הקיפודנים.