העיתונות בישראל היא, אפשר לומר, בעלת אופקים אוניברסאליים רחבים יותר מאשר עיתונים רבים במערב, לרבות מערב אירופה וארה"ב. לעומת זאת העיתונות שלנו (כלומר העיתונאים הישראלים) - חלק גדול ממנה נסחב לעתים לקרתנות והדימוי שלה, ברובו, מתקבל כפרובינציאלי. לדוגמה: ההתייחסות של עיתונאים לויכוח הפומבי בין נשיא ארה"ב לבין ראש ממשלת ישראל היא כאילו התייחסות למאבק בזירה בין שני מתאגרפים או ליד שולחן בין מכופפי זרוע, או כאילו מדובר באיזה שני עסקנים שמתמודדים ב"פגוש את העיתונות" באחד הערוצים שלנו.
מן ההתייחסות הזאת נגזרים הגדרות וביטויים. מן האופטיקה( "מי ימצמץ ראשון"), מחומר נפץ ("אווירה טעונה"), מעולם המיסוי ( "מס שפתיים"), מעולם הבריונות ("פרובוקציה"), משרותי הכיבוי ( "כיבוי שריפות") וממלחמה ממש ( "רוח קרב") . זאת נוסף על עצות של מומחים כמו "הטעות של אומבה", "החטא ועונשו", שלא לדבר על כימיה, מונח מופרך לחלוטין ביחסים בין בני אדם בכלל ולא כל שכן ביחסים בין ביבי לבין כל אדם אחר. במשדר ב"חצי היום" ברשת ב' של "
קול ישראל", ביום ד' האחרון, שאלה המנחה,
אסתי פרז , את המרואיין (שכחתי מי היה המומחה לענייני רטוריקה): "אז מי ניצח בנאומים - ביבי או אובמה". עד כדי כך. וככה התייחס לכך הציבור בישראל.
זה פן אחד של העמדת הדברים על-ידי התקשורת. הפן השני הוא שזה בדיוק התפקיד שממלא איש הפעלולים והלהטוטן שלנו,
בנימין נתניהו. בשבילו יש חשיבות כמה כדורים הוא יכל להטיל לאוויר ולתפוס את כלם או את רובם. הוא performer והוא מקבל את החשיפה בהתאם לכך. זאת הוא עשה בהצלחה בהופעה בפני שני בתי הקונגרס, ובאוטוסוגסטיה שלו - האיש מאמין באמונה שלמה כי ההופעה, כלומר הטקסט וההגשה, הם העיקר.
יחד עם זאת, כמובן שמתחת לכותרות של התקשורת, או בשילוב ההערות של התוכן, יש מהות של מתן רוח גבית לראש ה
ממשלה. ככה מסכם ד"ר גיא בכור את מאמרו באתר gplanet מן ה-21.5.11: "כשם שמנחם בגין התעלה על שנאות פוליטיות והצטרף לממשלה ערב מלחמת ששת הימים, כך חייבת קדימה לנהוג עכשיו. יש רגעים שגדולים משאיפות אישיות... ראש הממשלה נתניהו פועל לבד. הערבים נגדו, אובמה נגדו, ואם הוא מסתכל אחורה, לעורף שלו, גם התקשורת נגדו. זה לא יכול להימשך". מכאן עלינו להבין שרק מנהיגת קדימה,
ציפי לבני, פועלת ע"פ שאיפות אישיות ואילו נתניהו פועל אך ורק מתוך אידיאה צרופה. אבל לא בכך העניין. כי מן הסיכום הזה אפשר לחשוב שד"ר בכר חושב אף הוא שהגיע הזמן לקחת סיכונים למען השלום. אלא שכותרת המאמר היא : זמן להחליף דיסקט, אנו נסחפים לעבר מלחמה.
אבל בקרב הפרשנים מן הצד הזה יש גם אופטימיים כמו יורם אטינגר בעיתון "ישראל היום". הוא מסיים ככה את המאמר שלו: "מדיניות אובמה כלפי ישראל - המככבת בסקרי דעת הקהל בארה"ב - מייצגת מיעוט במפלגה הדמוקרטית, בציבור ובקונגרס, המהווה מבצר אהדה שיטתית לישראל. בכוח הקונגרס ליזום מדיניות ולהשעות, לשנות או להפוך על פיה מדיניות נשיא".
זאת קביעה שגויה לדעתי וגם שטחית. הקונגרס מעולם לא הפך על פיה את מדיניות הנשיא. הוא יכול להכביד מאוד. לדוגמה: הקונגרס חוזר מדי פעם בפעם ומחליט להעביר את שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים. שום ממשל, לא דמוקרטי ולא רפובליקני, לא מילא אחר החלטה זאת. זה לא עניינו של הקונגרס, במסגרת הפרדת הרשויות. נתניהו זכה בתשואות רועמות בהופעה האחרונה שלו בפני חבריו. אבל מי שקובע את המדיניות האמריקנית, הבינלאומית והביטחונית הוא הנשיא והממשל שלו. אף שהקונגרס חולש על הקופה הציבורית, יש בידי הנשיא כלים לא רק בהטלת וטו, אלא כלים בפועל. באחרונה, כאשר הרפובליקנים ניסו לשבש את הצעת התקציב, הממסד הודיע שאם התקציב לא יאושר, כל המיליונים בשרות הציבורי מפסיקים את העבודה מיד עם סיום שנת התקציב. שום חבר קונגרס לא יכול להרשות לעצמו דבר כזה. אז מגיעים לפשרה שהממסד מוכן לה. זאת רק דוגמה אחת שיש בה כדי לפתוח את העין ולסבר את האוזן של הישראלי המצוי בכל הקשור לזירה הפוליטית באמריקה.
אגב, הטענה החוזרת ונשמעת מפי נתניהו כי במלחמה שמנהלת ישראל "אף בחור שלכם לא נפל", היא מאוד ערבה לאוזן אמריקנית. אבל אם מציגים זאת גם בהקשר שישראל היא חוד החנית נגד הטרור, כי אז יש גם פרוש אחר, והוא שאתם תספקו את כלי המשחית, ואנו נספק את "כוח האדם" (בלשון סגי נהור). האמריקנים שהקיזו את דמם במלחמות מחוץ לארצם מעדיפים עכשיו שמישהו אחר יעשה זאת, גם אם המערכה היא שלהם. לוב היא הדוגמה האחרונה. לחברי הקונגרס שנבחרים במקומותיהם חשוב מאוד שמה שפחות להיות מעורבים בחיי אדם אמריקניים בעולם. מכל מקום, הקונגרס יכול להקציב כסף לרכישת מטוסי חמקן על-ידי ישראל, אבל מי שמחליט על כך הוא הנשיא והפנטגון.
אבל יורם אטינגר מנסה לפחות להציב את ה"מאבק" בין הנשיא האמריקני לבין ראש הממשלה הישראלי בקונטקסט הרחב של הזירה האמריקנית. אולם לפני שאני אתייחס לזה, וזאת לדעתי חייבת להיות ההתייחסות, כלומר הסימטריה או האסימטריה שבין שני האישים ומה הם מייצגים, אני רוצה כן לעשות השוואה אישית, דימויית וביצועית, בין השניים.
ברק אובמה הוא נואם בחסד, הוא פוליטיקאי משופשף והוא מדינאי ראוי. בנימין נתניהו אף הוא נואם טוב , אף שהרבה מן הופעות שלו הן רפליקות. הוא לא מצטיין לא כפוליטיקאי, מחוץ למפלגה שלו, ובוודאי שלא כמדינאי . גם לא לאחר הנאום "ההיסטורי" בקונגרס האמריקני.
בעניין זה כותב
עוזי בנזימן, אחד הפובליציסטים והפרשנים המעולים בעיתונות הישראלית, שאני מרבה להביא מדבריו. בנזימן הוא העורך הראשי של המגזין המקוון "העין השביעית"- הביטאון העיתונאי הרפלקטיבי הרציני היחיד בישראל (שעורכו המצוין הוא שוקי טאוסיג). ככה הוא נועל את מאמרו:: "הייתה לדברים שהשמיע אובמה סגולה יקרה שנעדרה מנאומו של נתניהו בקונגרס: הם הדיפו כנות. אובמה הצטייר כמי שמשמיע חזון שהוא מאמין בו ומחויב למימושו. היסוד הזה היה חמקמק בטקסט שקרא נתניהו. לא כל מי שגורף 26 תשואות-קידה משכנע, בהכרח, יותר ממי שזוכה למחיאות כפיים מנומסות בסוף דבריו. בעידן הנוכחי, העולם כלו צופה בנאומים הללו ושופט אותם, והוא מבחין, בין השאר, בתוקפה של אמת עתיקה: הסגנון הוא האדם". זה בעניין הדימוי.
אשר למהות, כלומר לביצועים, לאובמה, שאמור להתמודד לכהונה השנייה כנשיא, יש כבר צרור של קבלות בכל התחומים. הוא קבע תקדים אדיר במדיניות החברתית של ארה"ב בהעברת חוק ביטוח בריאות. ואגב,לפני כמה ימים נערכו במדינת ניו-יורק העלית בחירות ביניים לקונגרס וזכתה בהן נציגה דמוקרטית, ולפי פרשנים זה היה מבחן לתמיכה בחוק בריאות של הנשיא. -חוק הדגל של אובמה. יום לאחר מכן בא חיזוק למגמה הזאת כאשר הצעה רפובליקנית לשנות את החוק נפלה בסנאט ברוב של 57 נגד 40 . זאת הצלחה רבה לנשיא.
אובמה עצר את הצונאמי הכלכלי שהביא על ארה"ב הממסד הקודם בראשות הנשיא
ג'ורג' בוש הבן, הרפובליקאי. אובמה הציל את ספינת הדגל של התעשיה האמריקנית שהיא עדיין תעשיית הרכב, תעשיה שמעסיקה עשרות מיליונים במישרין ובעקיפין והיא סמל אמריקני. הוא שם קץ להשתוללות בשוק המשכנתאות, והוסיף מקומות עבודה, אם כי אלה טרם הדביקו את הביקוש. בתחום הביטחוני, כמפקד עליון של כוחות ארה"ב, כמובן שהעטרה היא תפיסתו של בן-לאדן. אבל הוא גם מילא את ההבטחה שלו והוציא את הכוחות הלוחמים האמריקניים מעירק. בנושא הגרעין האירני, יש סימנים כי המרוץ של טהרן אחר הגרעין קצת הואט, אף כי לדעתי הם ימשיכו להתקדם לפיתוח נשק גרעיני, ויעצרו על הסף. בסופו של דבר אני לא בטוח במציאות מה גרוע יותר: נשק גרעיני בידי פקיסטן, אשר לפי כל הסימנים לפחות חלק משרותי המודיעין שלה סייעו לבן-לאדן, או בידי טהרן, שהמשטר הקנאי האיסלאמי שלה הוא זהיר למדי כשמדובר בלחיצה על הדק. אפשר והמדיניות של אובמה - לחץ כלכלי מצד אחד ואיפוק מצד שני - בסופו של דבר תביא לאיזה שינוי בטהרן.
הזירה הפנים אמריקנית הסוגיה אשר בהקשרה הנשיא הופיע בפני השדולה היהודית אייפאק, והוא אף הזכיר זאת, היא עניין היבחרו מחדש של אובמה לתקופת נשיאות שנייה, והוא כבר הודיע שהוא רץ. מבין הנשיאים, רובם , או שהכהונה נקטעה עם הירצחו של הנשיא( לינקולן, גארפילד, מק'ינלי וקנדי), ושלא הייתה עילה רצינית, מוסרית או פלילית למנוע מהם זאת - נבחרו לקדנציה שנייה (כולל ריצ'רד ניקסון שהודח באמצע הקדנציה השנייה בפרשת ווטרגייט). מבין אלה שלא נבחרו על-ידי המפלגות שלהם לרוץ לכהונה שניה (פרנקלין פירס, מילדרד פילמור, צ'סטר ארתור ואנדרו ג'קסון), רק האחרון כיהן כנשיא שנבחר ואילו השאר היו סגני נשיא שבאו באמצע הקדנציה למלא מקום הנשיא.
בדקתי בוויקיפדיה מה מספר הנשיאים במאה ה-20 שנבחרו מחדש. מתוך 16 הנשיאים רק 5 לא נבחרו לכהונה שנייה. וויליאם מקינלי נרצח, ג'ון קנדי נרצח, וורן הארדינג מת לאחר שנתיים בתפקיד, הרברט הובר הובס על-ידי פרנקלין רוזוולט בשל המשבר הכלכלי וג'ימי קרטר לאחר הכישלונות שלו באירן הפסיד לרונלד רייגן. מכאן שגם לפי כללי ההסתברות, יש לאובמה את כל הסיכויים להיבחר לקדנציה שנייה, מה גם שעד כה הרפובליקנים לא העמידו מישהו שיוכל להתמודד אתו בהצלחה.
מאחורי אובמה אומנם לא ניצבים הטייקונים האמריקניים, שנשארו עשירים לאחר גם המפולת בוול סטריט והמשבר בעקבותיה, והארכי שמרנים בייחוד מקרב האוונגליסטים, אבל יש לו תמיכה ציבורית רחבה מאוד.מלבד התמיכה כמעט מסיבית של עובדי הצווארון הכחול ובראשם האיגודים המקצועיים , רובה המכריע של האוכלוסיה השחורה וההיספאנית שמלאו תפקדי מכריע בבחירתו של אובמה כנשיא יתנו לו שוב את קולותיהם.
לפי הנתונים של הלשכה לסטטיסטיקה של ארה"ב משנת 2010, האוכלוסיה האמריקנית במאה ה-20 גדלה יותר מפי שלושה. אולם בעוד שהגידול השנתי מלידה גדל בקרב האוכלוסיה הלבנה ב-1.3% שהוא מן הגדולים במערב, בקרב האוכלוסיה הלא לבנה שיעור הלידה מתקרב ל-2% . בסה"כ, לפי הנתונים הללו, בעת הסקר היו בארה"ב 53% לבנים, 46% מולטים, שחורים, לטינו-היספאנים וגזעים אחרים ו- 1.09% ממוצא אינדיאני, אסקימואים ואסיינים. גיבוי לממצאים אלה מוצאים בגידול בקרב הילדים. 45% מן הילדים מתחת לגיל 5 הם של הורים לא לבנים .
ועוד משהו קרה בבחירות האחרונות לנשיאות. עד לבחירות אלה שבהם אובמה היה מועמד של המפלגה הדמוקרטית, רוב השחורים לא השתתפו בבחירות (בהשוואה ליהודים שלסוגיה נתייחס בהמשך). הפעם יש להניח שחלקם הגדול ישתתפו בהצבעה, והקולות ילכו בעיקר לאובמה.
מכאן שהגורם האתנוגראפי, אף שהוא אבולוציוני ומתמשך, מבחינת האופק הפוליטי הוא מהפכני. לאמור אם המגמה הזאת תימשך,וכל הסימנים מעידים שכה יהיה, הרי בעשור הבא האוכלוסיה הלא לבנה תהיה הרוב בארה"ב. יש להניח שהדבר הזה ימצא ביטוי בכל הרשויות- המחוקקת, המבצעת והשופטת - גם במישור המקומי וגם במישור הלאומי, כלומר בסנאט ובבית הנבחרים. זה ישיק מן הסתם בכל הקשור במדיניות כלפי ישראל. זאת גם עם לקהילה היהודית תהיה השפעה מעבר לגודלה.
השפעת הקהילה היהודית האמריקנית הקהילה היהודית בארה"ב, מצויה עכשיו בתור הזהב שלה, מכל בחינה שהיא וחרף מספר הולך וגדל של נשואי תערובת היא כמעט ולא איבדה אחוזים ניכרים מקרבה. המספרים מתאזנים בדרך כלל בגלל הגישה הליברלית לגיור מצד התנועות המתקדמות כמו התנועה השמרנית והרפורמית. התנועה האורתודוקסית היא מיעוט.זאת קהילה פעילה ותוססת ועם ריבוי המדיה המקוונת, מאות אתרים יהודיים מתפרסמים ונותנים ביטוי למגמות ולרחשי לב של הקהילה הזאת, כולל כמובן היחס של היהודים לנשיא אובמה. בבחירות האחרונות לנשיאות, ברק אובמה קיבל 78% מקולות היהודים. בסקרים שנערכו בתחילת כהונתו 54% מקרב היהודים הביעו שביעות רצון מן הנשיא ואילו כעבור שנה השיעור ירד ל-49%, לפי סקירה מאת סטיוון ווינדמילר ב-The Jewish week.
ככלל, אחוז המצביעים היהודיים בבחירות, גם לנשיאות וגם לקונגרס, הוא גבוה מאוד והוא עשוי להגיע ל-80% בקרוב, אחוז גבוה בהרבה משל מיעוטים אחרים. היסטורית, התמיכה היהודית בדמוקרטים מול הרפובליקנים היא בממוצע שלושה מול אחד. אם במערכת הבחירות ישנם גורמים במפלגה הרפובליקנית כמו תנועת "מסיבת התה" של
שרה פיילין, זה גם מפחיד את היהודים. אולם בכל זאת מדובר בקהילה קטנה בהשוואה לקהילה השחורה או ההיספאנית אשר, כאמור, כבר בבחירות האחרונות הגדילה את אחוז המצביעים בקרבה והיא תעשה זאת ביתר שאת במערכת הבחירות הבאה, כדי להביא לבחירתו של אובמה לכהונה שנייה. קיים עוד גורם אשר מפחית את השפעת הקול היהודי והוא ה- reapportionment - שינוי בתחומים של אזורי הבחירה, דבר שבעיקר עשוי לתת אותותיו במדינות כמו ניו-יורק, פנסילבניה ומסֶצ'וסֶטס במזרח, ואילינוי במערב התיכון.
מכאן שמירב הסיכויים הם שאובמה ייבחר לכהונה השנייה שלו, אלא אם יקרה משהו בלתי צפוי. גם אם יחולו שינויים בקונגרס, כלומר שלא זו בלבד שהרפובליקנים ישמרו על הרוב שלהם בבית הנבחרים (וזה כלל לא בטוח) ואף יצליחו להפוך לרוב בסנאט, זה יקשה מאוד על אובמה, אבל הוא יהיה זה שינהל את המדיניות ואז הוא יהיה משוחרר גם מ"אימת" הבוחר היהודי לכהונה שנייה.
אשר להשתקפות הפוליטית בישראל, העובדה שביבי קיבל לכאורה הכשר בד"ץ מן הקונגרס, היא תופעה זמנית וחולפת, וניסיון של ספין "למכור" את ההצלחה באמריקה לציבור גדול בישראל. בטווח הקצר, הזכרנו את העלייה בפופולריות שלו בעקבות הנאום, אבל בטווח הרחוק יותר, לא זה יקבע את הצלחתו של ביבי. גם המאמצים שלו להוון את הנאום כלפי חברים באופוזיציה לא יצלח. קדימה לא רוצה ללכת בעקבות מפלגת העצמאות של
אהוד ברק, ולהתאבד. אגב, ניסיתי לעקוב אחר התקשורת בארה"ב ובמערב אירופה והנאום ה"היסטורי" זכה פה ושם להתייחסות חד פעמית וגם זאת לא בהבלטה יתרה. זאת משתי סיבות: יש להם בעיות קשות יותר כמו ההוריקן באמריקה, הכלכלה באירופה ועוד. לא נעים לציין זאת, התקשורת העולמית לא מאוהבת בביבי והאיחוד האירופי והמדיה שלו תומכים במדיניות אובמה במזרח התיכון. היה ולא תהיה תזוזה בתחום הפלשתיני, מירב הסיכויים שרבות ממדינות אירופה יצביעו בעצרת הקרובה בעד הקמת מדינה פלשתינית, גם אם ארה"ב תתנגד.
בנימין נתניהו אומנם מכיר מצוין את הזירה האמריקנית, אבל מנהיג ישראלי שמנסה לעשות הון פוליטי באמצעות הקונגרס, מול הנשיא, עלול להביא גם למה שנקרא BACKLASH - כלומר אפקט בומרנג. יהודי אמריקה, עם כל אהבתם לישראל, הם בראש וראשונה פטריוטים אמריקניים. ההפסד יהיה כפול. גם שלנו וגם של הקהילה היהודית הגדולה והמשפיעה ביותר. ביחסים בין ידידים, יחידים או מדינות , יש חשיבות למינון הנכון. אנחנו, ביוהרה שלנו, שמקבלת השראה מן הממסד , ובעיקר מראשו, איבדנו מדד זה. יש לקוות שלא נלך בעקבות ראש ממשלתנו ונאבד גם את המצפֵן.
