על סופר ותיק ומנוסה כמו סמי מיכאל היה לגנוז כתב יד של רומן מרמתו של "מעוף הברבורים", המעיב על הישגיו בספריו הקודמים. מדף ספריו של מיכאל מוכיח, כי לא תמיד שמר על רמת כתיבה אחידה. ספריו היותר מוצלחים היו אלה שעלילותיהם התרחשו על-רקע החיים בבגדד ערב חיסולה של הקהילה היהודית בעירק - "חופן של ערפל" (1979) ו"ויקטוריה" (1993). נסבלים ומעוררי עניין היו גם שני הרומנים הפוליטיים שלו - הרומן הריאליסטי-אקטואלי "חצוצרה בואדי" (1987) והרומן האוטופי-כנעני "יונים בטרפלגר" (2005). אך הוא נכשל בשיטתיות בניסיונותיו לתאר בספריו יחסי אהבה - כך ב"מים נושקים למים" (2001), כך ב"עאידה" (2008) וכעת ב"מסע הברבורים" (כנרת, זמורה-ביתן, 2011).
בעלילות האהבה בספריו הקודמים, התאמץ מיכאל לספר על אהבות שאינן נכנעות למכשולים הניצבים בפניהן - כזו הגוברת על הבדלים תרבותיים-עדתיים ב"מים נושקים למים", וכזו הגוברת על ניגודים דתיים ולאומיים ב"עאידה". דבקותו בהנחה שהאהבה מסוגלת למוטט דעות קדומות, הניבה בשני הרומנים תוצאה פאתטית, אך לא משום שהאהבות שצייר בשני ספריו אלה אינן אפשריות בחיים, אלא משום שכשל לשכנע באמיתותן. האוהבים בעלילותיו לא "יצאו מהדעת" (כלומר: מהרציו, משיקולי ההיגיון), כתיאורו של אלתרמן באחד היפים מבין שירי "כוכבים בחוץ": "לבוש לתפארת אצא מדעתי אל אורך הבוקע בשער". והיציאה שלהם מהדעת גם לא הקצינה עד "הטירוף" להאמין כי "מלוא עולם לא נברא אלא בשלו" - בזכות האהוב - "לספר הודו ולהעריצו", כהגדרת ס. יזהר בנובלה "בפאתי נגב".
ב"מסע הברבורים" אין סמי מיכאל מנסה להמחיש פעם נוספת אהבה הגוברת על כל המכשולים, אלא מסתפק בהרבה פחות מכך - בהצדקת הסדר המושתת על גילוי עריות בהסכמה בין בוגרי שתי משפחות. האחים ויליאם ושרגא מגבשים את ההסדר הזה, ונשותיהם מסכימות לקיומו במשך שנים. יתר על כן: גם הצעירים בשתי המשפחות, מיטל וזוהר, אינם מערערים על ההסדר שהונהג עוד לפני לידתם על-ידי הוריהם.
כזירה לקיומו של הסדר אהבה אקסטרימי-מוֹרְבידי כזה, בחר סמי מיכאל את הבלוק ברח' אינטרנציונל 99 בחיפה שבו 24 דירות, כי הניח שגם יחסים המושתתים על גילוי עריות יצטיירו כ"טבעיים" על-רקע סוגי היחסים השונים והמשונים הקיימים בין הזוגות בכוורת אנושית כמו זו הרוחשת בבניין כזה. בשני קצותיו של הבלוק שוכנות דירותיהם של האחים ויליאם ושרגא. הראשון הוא "סופר צללים" המסתגר בדירתו ומתפרנס מעריכת כתבי יד של כותבים חסרי כישרון, והשני הוא יערן המכיר את יערות הכרמל כמו את כף ידו. איפיון סכמטי-טיפולוגי זה של האחים, שנקבע כבר בעמודים הראשונים של הסיפור, אינו משתנה עד לסיומו של הספר. גם נשות השניים נפלו קורבן לאיפיון שאינו מכיר אפשרות של שינוי כלשהו בדמותן. שירה, אשתו של ויליאם, עובדת כאחות בבית החולים, ורות, אשתו של שרגא, מועסקת כפקידה בנמל, ובכך בקירוב מסתכמת אישיותן.
שני הזוגות היו יכולים לחיות חיים רגילים, אלמלא התברר כי בכור האחים, ויליאם, אינו רק גאון ספרותי (כך מתברר בסוף הספר) ופגוע נפש ממלחמת סיני, אלא גם הומוסקסואל המתנזר מייחסי אישות עם אשתו. מאחר שראה כי אחיו, שרגא, נמשך אל שירה וגם היא נמשכת אל אחיו, הגה ויליאם פתרון למצב שנוצר בעטיו, שלא יפרק את שתי המשפחות, אלא יקיים הסדר הצלבה בין הזוגות במשפחה. הוא עצמו הציע לשרגא לספק גם את צרכיה הגופניים של שירה, בנוסף למילוי חובותיו כלפי רעייתו החוקית, רות.
שרגא אומנם נדהם בתחילה מהצעת אחיו הנערץ עליו וגם הוטרד מוסרית ממנה, אך מהר מאוד הפסיקה השאלה המוסרית להטרידו. לעומת זאת, אין זכר בעלילת הספר לקיומם של לבטי מוסר כלשהם אצל שירה, ולכן צריך להניח כי ההסדר המושתת על גילוי עריות הפך למקובל ולמוסכם בקוורטט המשפחתי. עד מהרה פרחה אהבתו של שרגא לגיסתו ברשות אחיו ובהסכמה אילמת גם מצד אשתו רות, ושניהם הגשימו את אהבתם הן בפינות הנסתרות ביערות הכרמל והן בדירת הפגישות שרכשה שירה למטרה זו מכספי ירושה שזכתה בהם. ואשר לרות, היא הסתפקה בפירורים שהעניק לה שרגא בבית, וסעדה את "ארוחתה העיקרית" - כך מתגלה בעמודי הסיום של הסיפור - בחיקו של מעבידהּ "איש הנמל".
במקביל לרביעיית הבוגרים, נמצא גם צמד של בני נעורים - מיטל, בתם של שרגא ורות, וזוהר, בנם של ויליאם ושירה. חסד נטה סמי מיכאל לשניים אלה, שלא קידם את הקירבה ביניהם לרמת ההפקרות שאישר להוריהם. משום ששניהם ידעו על יחסי ההצלבה הנהוגים בין משפחותיהם, הניחו כנראה, כי על-אף השתייכותם המוצהרת להורים שונים, ייתכן ששניהם נולדו לרות ולשירה מזרעו של אב משותף - הלא הוא רב-השגל במשפחה, שרגא - ולכן נמנעו מלהפוך ליחסי דודים את קירבת הדודנים ביניהם, ברוח המסורת המתירנית שהדגימו להם הוריהם ומבוגרים אחרים מדירות הבלוק ברח' אינטרנציונל 99 בחיפה.
אפשר היה, כמובן, לסכם סיפור-מעשה פשטני ומאולץ זה בממדים של סיפור קצר-ארוך, אך סמי מיכאל החליט להופכו לרומן, על-ידי הוספת פרקים שאינם תורמים תרומה כלשהי לסיפור-המעשה הבסיסי. פרקים אחדים מפרטים ביוגרפיות של דמויות חריגות ויחסי זוגות אחרים בדירות הבלוק. פרקים ג' ו-י"ח מוסיפים נופך הרפתקאות ביערות הכרמל ברוח סיפורים לבני הנעורים. פרק ההתעלסות של שרגא ושירה ביער נפל קורבן לשפה האנכרוניסטית והליטרלית-מליצית שבה כתוב הספר כולו: "למטה, בעמק הקטן, מרבד האביב נפרש מלוא תפארתו. נדמה לה (לשירה) כי יד אדירים מושיטה לה זר של פרחים מוקף צמחייה מטוללת הפרוש על מגש רחב ידיים. האור היה רך והשמיים תכולים" (72). תיאור זה מצטרף לפרק הסימבולי והצעקני שהעניק לספר את שמו, המצדיק בדיעבד את גילוי העריות שהתקיים בין שרגא ושירה, בכוח המשיכה זה לזה של צמד הברבורים מאגם בְּלֶד בסלובקיה.
להתארכות הסיפור לממדי רומן תרמה גם החלטתו של סמי מיכאל להצמיד את סיפור ההסדר שהונהג במשפחה למלחמות שנכפו על המדינה על-ידי שכנותיה: מלחמת השחרור, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום-כיפור. על שתיים מהמלחמות הרחיב מעט את הדיבור, אך רק כדי לסמן אנלוגיה בין הנזק שהסבו לשניים מגיבורי הספר - ויליאם נפגע בנפשו משום שהיה אחראי במלחמת סיני ל"אש הידידותית" שהמיתה חיילים מיחידה אחרת של צה"ל, וזוהר בנו נפצע קשה ממקרה דומה במלחמת יום-כיפור. על השטחיות וחוסר הרצינות בהצגת ארבע המלחמות האלה ראוי "מעוף הברבורים" להיות מועמד ודאי לפרס ספיר השנה. אם "תש"ח" של יורם קניוק נמצא ראוי לכך בחלוקה האחרונה, מדוע ייגרע כתר הפרס הספרותי הזה גם מסמי מיכאל בחלוקה הקרובה?
המטרה הסמויה לקורא שיתהה, מדוע לא הסתפק מיכאל בהומוסקסואליות של ויליאם, להנמקת ההסדר שיזם למען אשתו עם אחיו, אלא הוסיף לכך גם את דבר היותו סופר - מציע סיפור-המעשה את ההסבר הבא: העיסוק בכתיבה הוּסף לא כדי לחזק בדמותו של ויליאם את פרישותו מאשתו, אלא כדי לאפשר למיכאל עצמו לבוא חשבון עם העולם הספרותי שלנו.
התבטאויות ביקורתיות על המתרחש בספרות הישראלית שתל מיכאל בפיו של ויליאם כבר בפרק השני של הספר: "בספרות, שח פעם לשרגא, אין כמעט ידידות אמת. יותר מדי תככים, יותר מדי מזימות ולחשושים, יותר מדי קשרי תועלת כבחצרו של שליט רב-תחבולות" (20). אחרי שויליאם סירב להעביר להוצאה לאור כתבי יד נוספים, שיכנע אותו המו"ל לערוך כתבי יד של סופרים אחרים בנימוקים הבאים: "השירה ירדה מגדולתה והפרוזה עלתה על הבמה במלוא עוזה. אל קומץ הסופרים המוכשרים הסתפחו גדודים של כתבנים ובהם עסקנים ציבוריים שראו בפרסום רומן דרך קצרה לתהילה. בזכות כישורים שאין להם דבר וחצי דבר עם אמנות וספרות הם שירבטו מאות דפים, ברם לא ידעו איך לרקום עלילה, כיצד ליצור דמויות משכנעות ולבנות דיאלוגים, והיו כמדדים במדבר חרב ללא סיועם של סופרי צללים" (114). האירוניה היא חרב פיפיות - והפעם המלין, שייחס למו"ל אבחנות אלה, העניק אמות מידה לשפוט בהן את "מעוף הברבורים", שהוא עצמו שחרר לפרסום.
בכך לא תמו תלונותיו של סמי מיכאל על עולם הספרות שלנו. בפרק אחר מגלה ויליאם לשרגא כי: "הרומן עונה על דרישות הטרנד החדש. היום האקדמיה מכתיבה את הטון, וצמרת העולם הספרותי קשובה לה היטב. נכון, פעם היו אסכולות שונות שעסקו בפרשנות של יצירות אמנות. היום נוטים לכתוב כדי להשביע את הרצון של הפרשן האקדמי... יש פרשנים אקדמיים כאלה שמכתיבים מה ראוי ללמד באוניברסיטאות ומה לא, ומה נידון להתעלמות" (145). שרגא אף הוסיף משלו על דברי אחיו הסופר: "מה שמפריע לי זה שהיום דמויות של קרטון נעשו לגיבורי תרבות. סתם בובות של מושכים בחוטים" (147). ושוב נועצת האירוניה את להבה במלין על "דמויות הקרטון" אצל הסופרים ועל "המושכים בחוטים" מהאקדמיה, שהרי על הספר הזה של סמי מיכאל חתום כעורך וכממליץ לא אחר מאשר...פרופ' נחשב לספרות עברית - יגאל שוורץ, שמצא בעלילת הספר הקלוש הזה "מראה מלוטשת, בהירה וחדה עד כאב, המשקפת את התעוזה הנפשית והיושרה המוסרית הנדירות של הסופר שברא אותה".
